×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) המפקיד פירות אצל חבירו, הרי זה לא יגע בהן אף על פי שהן חוסרין ומתמעטין והולכין. במה דברים אמורים, בשחסרו חסרון הראוי להן בכל שנה, אבל אם חסרו יתר מכדי חסרונן, מוכרן בבית דין, מפני השבא אבידה לבעלים. וכשהוא מוכרן, ימכור לכהנים בדמי תרומה, שמא עשו אותן הבעלים תרומה או תרומת מעשר על פירות אחרות:
When a person entrusts produce to a colleague, the watchman should not touch it even though its quantity is dwindling and diminishing.
When does the above apply? When it is diminishing at the ordinary rate that could be expected each year. If, however, the amount is diminishing beyond the ordinary norms, the watchman should sell the produce in the presence of a court. It is as if he were returning a lost object to the owner.
When he sells the produce, he should sell it to priests at the price at which terumah is sold, for perhaps the owner designated it as terumah or terumat ma'aser for other produce.
א. ד: שהוא משיב. אך במשנה בבא מציעא ג, ו בכ״י רבנו כבפנים.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהמרכבת המשנהיד פשוטהעודהכל
הַמַּפְקִיד פֵּרוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן חוֹסְרִין וּמִתְמַעֲטִין וְהוֹלְכִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁחָסְרוּ חִסָּרוֹן הָרָאוּי לָהֶן בְּכׇל שָׁנָה. אֲבָל אִם חָסְרוּ יוֹתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵשִׁיב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים. וּכְשֶׁהוּא מוֹכְרָן יִמְכֹּר לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְּרוּמָה שֶׁמָּא עָשׂוּ אוֹתָן הַבְּעָלִים תְּרוּמָה אוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת:
המפקיד פירות אצל חבירו וכו׳ עד על פירות אחרות – א״א: ועכשיו באלו המקומות שאין תורמין ומעשרין מוכרן למי שירצה עכ״ל.
* [ועיין בתוספות המפקיד (דף ל״א ע״א) בד״ה מחלוקת]:
[א] דלא כרבה בר יעקב אמר רבי יוחנן הלכה כרשב״ג דאמר ימכרם בב״ד אלא כרבא אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים וכן פסק באלפס דרב נחמן בתראה ע״כ:
המפקיד פירות אצל חבירו וכו׳ עד על פירות אחרות: כתב הראב״ד ז״ל ועכשיו באלו המקומות וכו׳:
ואני אומר עיקר הלכה במציעא פרק המפקיד כמו שכתב ר״מ ז״ל ומה שכתב הראב״ד ז״ל ביאור סברא היא וכבר כתבתי שאין פסק לר״מ ז״ל בחיבור משנה תורה בדברי הסברא רק לסדר אורך הגמרא בדרך קצרה ולכך אין במה שעשה עליו השגה ותפיסה:
המפקיד פירות אצל חבירו ה״ז לא וכו׳ – משנה בהמפקיד (דף ל״ח) ופסק כת״ק דלא כרשב״ג וכן בהלכות:
בד״א בשחסרו חסרון וכו׳ – בגמרא מחלוקת בכדי חסרונן אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בב״ד וכתב הרמב״ן ז״ל פירוש כדי חסרונן שחסר בפעם אחת או בחצי שנה כדי חסרון שמחסרין שאר פירות בכל השנה לחיטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור ואם אין אתה אומר כן היאך אמר רשב״ג מוכרן בב״ד עכ״ל ואפשר שאף זה דעת רבינו וביאור דבריו בשחסרו בזמן מועט חסרון הראוי להם בשנה וכבר נתבארו שיעורין אלו למעלה פ״ה:
וכשהוא מוכרן וכו׳ – זו היא מסקנת הגמרא לפי גירסתו ז״ל ובהשגות אמר אברהם עכשיו באלו המקומות כו׳ וכן הוא ואף רבינו לא אמרה אלא בזמן תרומות ומעשרות ובמקומות ההם אבל באלו המקומות ודאי לא אמר ואפשר שלפיכך השמיט זה הרי״ף מן ההלכות. ודע שדברים אלו דוקא כשאין בעל הפקדון בעיר אבל אם היה בעיר יודיענו ויעשה בהן מה שלבו חפץ וכ״כ בספר המקח ופשוט הוא וכבר כתב כן רבינו למטה שאמר ה״ז לא יגע בו אע״פ שהוא אבד:
המפקיד פירות וכו׳ ימכור לכהנים. עיין השגות ואינו השגה אלא ביאור ומובן בכוונת רבנו כמ״ש המ״מ וכמ״ש פ״ד מהל׳ תרומות הי״ט.
(הקדמה)
פתיחה לפרק שביעי
פרק זה דן על החזרת הפקדון. ברור שבסוף תקופת השמירה צריך להחזיר את הפקדון כמו שהוא. אולם בנסיבות מסויימות גם החזרת ערכו הכספי נחשבת החזרה. וכן ישנם מקרים אחרים שההחזרה נעשית בצורה שונה.
חובתו של השומר היא לשמור על הפקדון כדי שיוכל להחזירו למפקיד בשלימותו. אולם יש ולא ניתן למנוע נזק והפסד לפקדון כמו שהוא, אבל ניתן למכרו ובכך לשמור על ערכו הכספי. למשל, פירות המתחסרים יתר מן הרגיל או עלולים להרקיב לגמרי, או חמץ לפני שנאסר בהנאה וכיו״ב, חייב השומר למוכרם בבית דין מפני השב אבידה – כלומר, כדי שיתאפשר לו להחזיר לכל הפחות את שוויו של הפקדון. כיון שדמי הפקדון אינם הפקדון עצמו, התירו לו להשתמש במעות אלה, אלא שזכות זו גורמת שנעשה עליהן שומר שכר. ואם השתמש הרי הוא מתחייב כלווה או שואל. אולם, הפקיד מעות אין להשתמש בהן כלל אלא אם הנפקד הוא שולחני או חנווני, וגם במקרה זה יש תנאים מסויימים. כל עוד נמצא אצלו הפקדון המקורי, אסור לשומר להשתמש בו ואפילו לטלטלו לצרכו, כי שימוש כזה הרי הוא שליחות יד, אם לא שיש בשימוש זה גם צורך הפקדון, ואז חייב לטפל בו כדי שיוכל להחזירו בלא נזק. (א-ט)
בסוף הפרק מוצעים כמה דינים בהחזרת פקדון השונה מן הרגיל: קיבל פקדון ממי שאין לקבל – למי מחזיר; היכן ניתן להחזיר את הפקדון והיכן לא; אם המפקיד נסע למרחקים ורוצה השומר לצאת למדינת הים, איך ניתן להסתלק מאחריותו על הפקדון ולהחזירו מיד. (י-יב)
(א-ב) המפקיד פירות וכו׳משנה בבא מציעא ג,ו: המפקיד פירות אצל חברו, אפילו הן אובדין הרי זה לא יגע בהן. רבן שמעון בן גמליאל אומר, מוכרן בבית דין מפני השב אבדה לבעלים.
פיהמ״ש שם: מחלוקתם אינה אלא כשאבד מהן כשיעור חסרונן הידוע או שהיה פחות. אבל אם התחילו להתקלקל ואבד מהן יותר מחסרונן הידוע, לדברי הכל מוכרן בבית דין. ויתבאר לקמן שיעור החסרון למיני הזרעונים. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
בבא מציעא לח,א (עם שני תיקוני גירסא קלים עפ״י דק״ס):
[לא יגע בהן:] מאי טעמא? אמר רב כהנא, אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו. ורב נחמן בר יצחק אמר, חיישינן שמא עשאן המפקיד תרומה ומעשר על מקום אחר...אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן, מחלוקת (במשנה) בכדי חסרונן אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין. אדרב נחמן בר יצחק ודאי פליגא, אדרב כהנא מי לימא פליגא? כי קאמר רב כהנא בכדי חסרונן קאמר. והא רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו קאמר? גוזמא בעלמא.
מיתיבי: לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר. וליחוש דלמא הוו להו יותר מכדי חסרונן וזבנינהו, וקא אכיל טבלים! יותר מכדי חסרונן לא שכיח. ואי משתכחי מאי, מזבנינן להו? וליחוש שמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר! כי מזבנינן נמי – לכהנים בדמי תרומה מזבנינן להו. ולרב נחמן בר יצחק נמי נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה? בהא פליגי1: דרבה בר בר חנה סבר יותר מכדי חסרונן לא שכיח מידי, וכי משתכח לקמיה הוא דהויא יתר מכדי חסרונן (לזמן מרובה יש באבודן יתר מכדי חסרונן – רש״י), (אי) [וכי] עביד להו בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר, מקמי⁠(ה) דהוו להו יותר מכדי חסרונן עביד להו. הלכך כי הוו להו יותר מכדי חסרונן, נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה. ורב נחמן בר יצחק סבר, יתר מכדי חסרונן משכח שכיח, וכי הוו להו, לאלתר הוא דהוו להו. ואי אמרת נזבנינהו, זימנין דקדים ומזבין להו, וכי עביד להו בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר לא ידע דזבנא, וקא אכיל טבלים.
מיתיבי: המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו, יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש, הרי זה לא יגע בהן, דברי ר׳ מאיר; וחכמים אומרים, עושה להם תקנה ומוכרן בבית דין, וכשהוא מוכרן, מוכרן לאחרים ואינו מוכרן לעצמו...קתני מיהת: פירות והרקיבו, מאי לאו אפילו יתר מכדי חסרונן (ואיכא למאן דאמר לא יגע, ואת אמרת דברי הכל מוכרן – רש״י)? לא, בכדי חסרונן. והא יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש, דיתר מכדי חסרונן נינהו! שאני הני כיון דקם – קם (כיון שהחמיץ, כך יעמוד בחימוצו לעולם ולא יתקלקל יותר – ר״ח)...
וחכמים אומרים, עושה להם תקנה ומוכרן בבית דין – מאי תקנתא עביד להו? אמר רב אשי, לקנקנים. במאי קא מיפלגי? דמר סבר, להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו; ומר סבר, אפילו להפסד מועט נמי חששו.
רשב״ג אומר, ימכרם בבית דין מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים: אתמר: רבי אבא ברבי יעקב אמר רבי יוחנן, הלכה כרבן שמעון בן גמליאל; ורבא אמר רב נחמן, הלכה כדברי חכמים.
פירש רבינו חננאל ז״ל:
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מחלוקת תנא קמא ורשב״ג דאמר תנא קמא, לא יגע בהן, בזמן שחסרונן כדתנן במתניתין: הרי זה יוציא לו חסרונות, אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין. הא דאמר ר׳ יוחנן דברי הכל מוכרין בבית דין ודאי פליגי אדרב נחמן בר יצחק, דהוא אמר, חיישינן שמא עשאן תרומה, ותרומה אינה נמכרת לשום חולין, ור׳ יוחנן הא אמר, מוכרן, הלכך ודאי פליגי.
לימא דהא דר׳ יוחנן פליגא נמי אדרב כהנא דהא איהו נמי לא ימכרם קאמר. ודחינן: אית לן למימר דלא אמר רב כהנא לא ימכרם אלא היכא דחסרי פחות מכדי חסרונן, והוא כדתנן לקמן: לחיטים ולאורז ט׳ חצאי קבין לכור וכו׳, אבל בחסרון יותר מזה לא אמר רב כהנא לא ימכור, ולא פליגא עליה דר׳ יוחנן.
ומקשינן לר׳ יוחנן: וניחוש דלמא הוה בהן יתר מכדי חסרונן ששנינו במשנתינו, ימכרם על פי בית דין מי שהיו מופקדין אצלו, ולמה שנינו, לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה וכו׳. פי׳, כגון שהיו לו פירות טבל בביתו ואמר, הפירות שיש לי פקדון אצל פלוני הרי הן תרומה על הפירות הללו ואוכלם על מנת שפירותיו קיימין, וכיון שמכרם נמצא אוכל טבלים למפרע. ופרקינן: כי מזבנינן להו להנהו פירי, לכהנים מזבנינן להו בדמי תרומה שאם יבואו בעליהן ויאמרו כי תרומה היו, יחזרו דמיהן לכהן, והדבר ידוע שאין בעליהן עושין אותן תרומה על מקום אחר אלא בקרוב זמן, שדבר ברור הוא שאין בתוך זה הזמן עלה בהן יותר מכדי חסרונן, דאמרינן ודאי חל עליהן שם תרומה ונפטרו הפירות שהפרישן עליהן, אבל אחר זמן הרבה דאיכא למיחש דלמא הוה בהו יותר מכדי חסרונן – לא. ועל אורחא דא מסקנא דשמעתא הדא. ומקשינן: המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו וכו׳. פי׳ כיון דקם קם, כיון שהחמיץ כך יעמוד בחימוצו לעולם...וחכמים אומרים, עושה להן תקנה ומוכרן בבית דין, וכשמוכרן, מוכרן לאחרים ולא לעצמו. עושה להן תקנה, אסקינן תקנה זו לקנקנים שלא יפסידו לגמרי ואפילו הפסד מועט חששו.
והלכה כחכמים וכר׳ יוחנן. רשב״ג אומר, ימכרם בבית דין מפני שהוא כמשיב אבידה. קימא לן דחלוקת חכמים ורשב״ג בכדי חסרונן כר׳ יוחנן, והלכה כחכמים. ואע״ג דחכמים דברייתא קיימי כרשב״ג. אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין לאחרים ולא לעצמו.
כתב הרי״ף (רמז של):
איתמר: אמר ר׳ יוחנן, הלכה כרשב״ג; ורבא אמר רב נחמן, הלכה כדברי חכמים. והלכתא כדפסק רב נחמן דבתרא הוא.
חזינן לרבוואתה דאוקמו לחכמים דברייתא כדרשב״ג דמתניתין, ואפקוה מהלכתא משום דפסק רב נחמן הלכה כחכמים דמתניתין. ואנן לא סבירא לן הכי, דהאי דקתני בברייתא לענין יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש, ליתא במתניתין כל עיקר, דהא אמרינן בגמרא דבתקנת קנקנים פליגי – דר׳ מאיר סבר, להפסד מרובה דאינון הפירות ביתר2 מכדי חסרונן חששו, והאי יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש כיון דקם – קם ולא מתוסף ביה פסידא, הלכך לא יגע בהן. ואי משום הפסד קנקנים – הפסד מועט הוא ולהפסד מועט לא חששו. ורבנן דפליגי עליה סברי להפסד מועט נמי חששו ומזבין ליה להאי יין שהחמיץ, ושמן שהבאיש, ודבש שהדביש, ואע״ג דקם – קם ולא מתוסף ביה פסידא, משום תקנת קנקנים דלא ליפסדן. והא מילתא ליתא במתניתין, הלכך הלכה נמי כרבנן דברייתא.
כתב רב האי גאון בספר המקח והממכר (עמק השער, בני ברק תשנ״ד; שער ו׳ עמ׳ צב):
העניין השני – היכא שהמפקיד הלך למקום אחר, או כגון שהוא נמנע מלהתחבר עם הנפקד על זה הענין, אינו ראוי לנפקד שימכר אותו חפץ אלא אם הגיע ההפסד לשיעור הידוע והמבואר כדין, הא כל זמן שלא הגיע ההפסד לשיעור המבואר, אין עליו שיגע בו יד, כדגרסינן: המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודים לא יגע בהן. רשב״ג אומר, מוכרן בבית דין מפני השב אבדה לבעלים. ואמר רבה בר בר חנה א״ר3 יוחנן, מחלוקת בכדי חסרונן, אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין. ואם יש על המשיב לשאול, ומי יאמר שזאת המשנה בשאין בעל הפקדון באותו מקום? יש שתי תשובות בדבר: חדא – שאלו היה המפקיד שם לא היה לנפקד שיגע יד בפקדונו לא בכדי חסרון ולא ביותר מכדי חסרון אלא שיודיענו. ועוד – דקתני באותה משנה: מוכרן בבית דין. ואלו היה המפקיד באותו מקום, למה הוא צריך לבית דין, וכי בית דין דנין על אדם מה שראוי לעשות משלו, הא אדם רשאי לחבל בעצמו. הא למדת שאין המשנה הזאת שנויה אלא בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים, וכל היכא שהיה פחות מכדי חסרונן לית דין ולית דיין דודאי וברור אין לו שיגע יד, אבל חלקו חכמים ורשב״ג בכדי חסרונן וכדמפרש פלוגתייהו במאי פליגי, רבנן סברי להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו; ורשב״ג סבר, להפסד מועט נמי חששו, ואין הלכה כרשב״ג דהא אמר רבא אמר רב נחמן, הלכה כחכמים.
ופירוש כדי חסרונן, כגון כל מיני פירות, דכל זמן דהן עומדים, בלא ספק שהן נפחתים בין במדתם בין במשקלם מפני שמייבשים, ויש לכל מדה ולכל דבר זמן ידוע כמה הם נפחתים, דלעולם בכדי הפסד הידוע אין לשומר אבדה או לנפקד שימכור, אבל אם הוסיף ופיחת על החסרון הידוע כגון באורך הזמן אירע בפירות רקביבות או הפסד הדומה לו, יש לשומר אבדה ולנפקד למוכרן בלבד שלא יתאונו בדמיהם...
וכל היכא שיכולים שומר אבדה והנפקד שלא ימכרו פירות, לבעליהן הוא יותר יפה להם לפי שחביבות האדם על פירותיו, ואע״פ שמוסיף עליהם יותר מכדי דמיהם, כדגרסינן: מאי טעמא? אמר רב כהנא, אדם רוצה בקב שלו מתשעת קבין של חברו. וזה שאמרו תשעת קבין – לאו דוקא, שעיקרו לא הוא אלא בכדי חסרונו. אלא דרך הגמרא כשרוצה להרבות בדבר פותח בלשון תשעה כמו שהוא דרך המקרא בלשון שבעה ויותר שנהגו בקבין כדגרסינן: אשה רוצה בקב ותפלות יותר מתשעת קבין ופרישות. ועוד, שהרי פירשו בגמרא לענין מחלוקת בכדי חסרונן: לימא פליגי דרב כהנא! כי קאמר רב כהנא נמי בכדי חסרונן. והא רוצה בקב שלו מתשעת קבין של חברו קאמר! גוזמא בעלמא.
ראה לקמן הלכה ד מפורש בדברי רבינו ״במה דברים אמורים? בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים״, והם הם דברי רב האי גאון.
הקשה הרא״ש (פרק ג סי׳ יא) על פסק הרי״ף שהלכה כרב נחמן שהוא בתרא, והרי אין הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך! ברם ראינו שגם רבינו חננאל, ולמעלה בקדש גם רב האי גאון, פסקו כחכמים כמו שפסק רבא אמר רב נחמן. וראה בסמוך (הלכה ג, ד״ה המפקיד חמץ) מובאת סוגיא מפסחים יג,א שבה רצו להוכיח שהלכה כרשב״ג ודחה אביי והעמיד כחכמים ור׳ יוחנן. נמצא שגם רבא וגם אביי פוסקים כחכמים, ולפיכך הלכה כמותם.
מפני השב אבידה – לפירוש טעם זה נשאל הרי״ף, ואסירי תודה אנו להרב דוב צבי רוטשטיין שליט״א שמסר לי העתקתו מכ״י ששון 593 סימן נז, המתפרסמת כאן לראשונה. באמצע התשובה יש חסרון כמה מילים ומסומן בקווים:
שאלה: הא דתניא (משנה בבא מציעא ב,ח): מצא ספרים קורא בהם אחת לשלשים יום וכו׳, והא דת״ר (גמרא שם ל,א): המוצא כלי עץ משתמש בהן כדי שלא ירקבו; וכל מאי דגרסינן מעניינא דדן בכוליה הדין פרקי דאלו מציאות והמפקיד, כגון (בבא מציעא לח,א): המפקיד פירות אצל חברו, וכדאוקימנא בגמרא: מחלוקת בכדי חסרונן, אבל יתר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין. אם נמנע א׳ מאלו מלהשתמש בכלים או מלמכור הפירות וגרמו פסידא לבעל האבידה או למפקיד, מי מחייבינן להו לשלומי כל חד וחד כדיניה? או דילמא כיון דאשכחן טעמיה דרשב״ג מפני השב אבדה לבעלים, דאע״ג דלית הילכתא כר׳ יוחנן דפסק הלכתא כוותיה אלא כרב נחמן דפסק הלכתא כדברי חכמים, הא אוקימנא בהדיא דביותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין, וה״ל טעמא דרשב״ג וחכמים בהאי אנפא טעמא חדא – מפני השב אבדה לבעלים; שמעינן מינה דכל מאי דמחייבינן למוצא אבדה, כגון מוצא ספרים ומוצא כלי עץ, וכמו כן למופקדין אצלו פירות חברו, שישתמשו בכלים ושימכרו הפירות בבית דין – לאו דאי ממנעי למיעבד מחייבי לשלומי, אלא שלא יהו עוברין על לא תוכל להתעלם כדין המוצא אבדה.
תשובה: מה שאמרת: לאו דאי ממנעי מיחייבי לשלומי וכו׳ – לא נאמר [׳לא תוכל] להתעלם׳ בענין הזה, אבל נאמר במי שמצאה ולא נטפל בה להחזירה. שאם נ⁠[טפל ב]⁠ה להחזירה ואבדה מחמת שפשע בה, נתחייב – – – – כך ולא נעשה בו, והיתה סיבת פסידתו מחמת שלא עשה בו, כמו שאמרנו, הוא מחוייב בהפסדו כל אחד כדינו, יש מהן שדינו כשומר חינם והוא המופקד אצלו, ומוצא אבידה דינו כשומר שכר. זהו מה שנ״ל בשאלה זו.
הרי מפורש שהנפקד שלא עשה מעשה למנוע את ההפסד פושע הוא וחייב לשלם4. וראה שרבינו מדגיש דבר זה שוב לפנינו (הלכה ג): ״יוצא ומוכרו בשוק לשעתו משום השב אבדה״, ובהלכה ד: ״שזו חובה עליו משום השב אבדה לבעלים״.
ימכור לכהנים בדמי תרומה – מובן מאליו שדין זה אמור רק בארץ ישראל שיש שם הפרשת תרומה, אבל בחוצה לארץ שאין תורמים ומעשרים – ימכור לכל אדם כשער המצוי. הראב״ד אינו משיג אלא מציין דבר זה.
שמא עשו אותן הבעלים תרומה או תרומת מעשר על פרות אחרות – שונה דינה של תרומה גדולה מדינה של תרומת מעשר. תרומה גדולה אין להפרישה לכתחילה שלא מן המוקף, אך אם עבר והפריש – תרומתו תרומה, בעוד שתרומת מעשר מותר לכתחילה להפרישה שלא מן המוקף.
השווה הלכות תרומות ג,יז:
אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף. כיצד? היו לו חמשים סאה בבית זה וחמשים סאה בבית אחר לא יפריש מאחד מהן שתי סאין על המאה, שנמצא מפריש ממקום זה על מקום אחר, ואם הפריש שלא מן המוקף תרומתו תרומה.
אולם להלן שם הלכה כ:
תרומת מעשר מפרישין אותה שלא מן המוקף שנאמר, ׳מכל מעשרותיכם...תרימו׳ (במדבר יח, כח-כט) – אפילו מעשר אחד במדינה זו ומעשר אחד במדינה אחרת מפריש תרומה מאחד על הכל. ותלמידי חכמים אין תורמין אלא מן המוקף ואפילו תרומת מעשר.
נמצא שיותר יש לחוש לשמא עשאן תרומת מעשר מאשר שמא עשאן תרומה. ואם חוששים לתרומה לא כל שכן שיש לחוש לתרומת מעשר.
לא הזכיר רבינו חשש שמא עשאום הבעלים מעשר על פירות אחרים למרות שמותר בו לכתחילה להפריש שלא מן המוקף (הלכות מעשר א,ו), כי מעשר ראשון מותר לזרים וגם אם יש חשש שמא עשו הבעלים את הפירות מעשר על מקום אחר, אינו צריך למכרם ללויים דוקא כי גם לזרים מותר לאכול מעשר ראשון, אך תרומה ותרומת מעשר מותרות רק לכהנים.
הראשונים מקשים כאן שתי קושיות:
א) הרי״ף פוסק כחכמים בברייתא ומסביר שדעתם אינה עומדת בניגוד לחכמים של המשנה הואיל ועוסקים בעניין שונה לחלוטין – בקנקנים, עליהם לא דנה המשנה כלל. אך קשה, הלא העקרונות הנלמדים מכל אחת מהדעות סותרים זה את זה. בברייתא, לדעת חכמים חוששים להפסד המועט של הקנקנים כפי שמובא בגמרא בפירוש; אך במשנה, לדעת חכמים בכדי חסרונם אין מוכרין את הפירות, הרי שמוכח שאין חוששים להפסד מועט. אתמהה! (נמוקי יוסף על הרי״ף)
ב) הרי״ף ורבינו פסקו כדעת חכמים במשנה שבכדי חסרונן אין מוכרין את הפירות. והרי בברייתא לפי מסקנת הגמרא: ״קתני מיהת: פירות והרקיבו, מאי לאו אפילו יתר מכדי חסרונן (ואיכא למאן דאמר לא יגע, ואת אמרת דברי הכל מוכרן – רש״י)? לא, בכדי חסרונן״. כלומר, המדובר בפירות הוא בכדי חסרונן ועל זה אומרת הברייתא: ״וחכמים אומרים, עושה להם תקנה ומוכרן בבית דין״. כיון שפוסק רבינו כחכמים של הברייתא יוצא שבכדי חסרונן כן מוכרים את הפירות!
אשר לקושיה הראשונה, הבדל גדול מצאנו בין ההפסד המועט של הברייתא שחוששים לו לבין ההפסד המועט של המשנה שלו אין חוששין. בברייתא אכן מדובר בהפסד מועט של הכלים, אך זהו הפסד לא טבעי אלא קלקול יתר וחריג שאינו צפוי, ולהפסד כזה חוששים. אך במשנה כשנחסרים הפירות כדי חסרונם, זהו הפסד טבעי הרגיל בכל הפירות והוא צפוי, והמפקיד ודאי לקח את ההפסד הצפוי הזה בחשבון; לפיכך – אין חוששים לו. נמצא שאין סתירה בין השניים (וכן תירץ הראב״ד, הובא בשיטה מקובצת על סוגייתנו).
את הקושייה השניה כבר תירץ המאירי בבא מציעא (שלזינגר עמ׳ 141):
דברים אלו שכתבנו בסוגיא זו יש חולקין בקצתן אלא שפשוטה של סוגיא מוכחת כדברינו. ופירות והרקיבו האמור בבריתא למסקנת הסוגיא אף אנו מפרשים אותה בהרקיבו לגמרי כחברותיה ומשום קלקול כלים, והוא שהזכירו גדולי המחברים בזו קלקול הקנקנים והסלים.
כלומר, לאחר שהעמידה הגמרא את הפירות בכדי חסרונן היא שואלת: ״והא יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש, דיתר מכדי חסרונן נינהו!⁠״, ומתרצת: ״שאני הני כיון דקם – קם״. יוצא שלמסקנת הסוגיה ביין, בשמן ובדבש אין ספק שמדובר ביותר מכדי חסרונן, שהרי הם נתקלקלו לגמרי. כיון שכך, גם בפירות אין עוד צורך להעמיד אותם במקרה שונה מכל השאר – דוקא בכדי חסרונן, אלא מדובר בפירות שהרקיבו לגמרי ומקלקלים את הכלים, בדיוק כמו היין, השמן והדבש. וכן מוכיח לשונו של רבינו שכללם יחד: ״המפקיד אצל חבירו פירות והרקיבו, יין והחמיץ, דבש ונפסד...מוכרן לו בבית דין...הרי הקנקנים והכלים מוסיפים הפסד״.
עוד יש מקשים על הגמרא וקושיה זו תקשה גם על רבינו: למה לא אמרו גם באלה למכרם דוקא לכהנים, ושמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר? תירץ הרמב״ן (מלחמות על הרי״ף רמז של): ״ולמאי דחיישינן משום תרומה – יין והחמיץ מזבין ליה לכהן, שמן והבאיש כיון דלא חזי לאדם פקע קדושה מיניה ושרי לגילדי. והכי איתא בדוכתא, דוק ותשכח״. והשווה הלכות מעשר שני ג,יא: ״במעשר...כיון שנפסל מאוכל אדם פקעה ממנו קדושה״ (אולם ראה הלכות תרומות יא,יג). לפי זה גם לרבינו ניתן להעמיד כי מאחר שכבר ביאר ״וכשהוא מוכרן, ימכור לכהנים בדמי תרומה״, הרי הוא הדין גם ליין שהחמיץ. מעתה שמא בגלל כך השמיט רבינו ״שמן והבאיש״ הואיל ואילו הזכירו היה צריך להסביר שדינו שונה מן היין כיון שאינו ראוי למאכל אדם ואפילו עשאו תרומה כבר פקעה קדושתו.
ברם המאירי (בה״ב הנ״ל) תירץ: ״שכל שהניחן כל כך לא עשאן תרומה, שאין אדם מבזה כל כך אוכלין של קדש להניחן עד שיפסדו לגמרי״. וראה הלכות תרומות ה,כה: ״בשלשה פרקים צריך לבדוק את היין שהניחו להפריש עליו שמא החמיץ״. מעתה כל שלא בא המפקיד לבדוק אינו רשאי להפריש ואין לחוש שמא עשאו תרומה.
1. ראה חידושי הרמב״ן וחידושי הריטב״א על אתר מה שהעירו על גירסה זו, אבל כך גרסו הר״ח והרי״ף המובאים להלן.
2. כך הוא ברי״ף מהדורת ר״נ זק״ש (ירושלים תשכ״ט), אבל בדפוס וילנא ״היתר״ בה״א והוא טעות דמוכח.
3. בדפוס מופיע: א״ל יוחנן, ונראה שהוא טעות הדפוס.
4. ראה מגן אברהם (אורח חיים תמג ס״ק ד) שכיון לדעת הרי״ף. וציין הרב רוטשטיין למשנה ברורה (שם,יב):
דאם היה אפשר לו למכרו ונתעצל ולא מכרו עד שהוצרך לבערו...רוב האחרונים מסכימים דבין שומר חנם ובין שומר שכר פטור, דזה לא נכנס בכלל שמירה שלא קיבל עליו אלא לשמור את החפץ שיהא ברשות בעליו ושיחזירנו לו בשלימות, אבל לא קיבל עליו למוכרו, שהרי אדרבה במכירה זו מוציאו מרשות בעליו, ואינו צריך למוכרו אלא מטעם מצות השבת אבידה, ולא מצינו שמחוייב לשלם מי שאינו משיב אבידה.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהמרכבת המשנהיד פשוטההכל
 
(ב) המפקיד אצל חבירו פירות והרקיבו, יין והחמיץ, דבש ונפסדא, עושה תקנה לבעל הפיקדון ומוכרן לוב בבית דין. אף על פי שעמדו בהפסדן ואין ההפסד פושה בהן, הרי הקנקנים והכליםג מוסיפין הפסד:
When a person entrusts produce to a colleague and it spoils, honey that becomes ruined, or wine that sours, the watchman should perform a service to the owner and sell the entrusted object in the presence of a court.
This law applies even though the loss reached its limit and the produce would not spoil further, for the containers and the baskets would continue to spoil.
א. ת2: והדביש. וכ״ה לפנינו בגמ׳ בבא מציעא לח. ד (מ׳יין׳): דבש ונפסד יין והחמיץ. אך בגמ׳ שם הסדר כבפנים.
ב. בד׳ לית. חיסר את הדגשת התקנה.
ג. ד: והסלים. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל
הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ פֵּרוֹת וְהִרְקִיבוּ דְּבַשׁ וְנִפְסַד יַיִן וְהֶחְמִיץ עוֹשֶׂה תַּקָּנָה לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן וּמוֹכְרָן בְּבֵית דִּין אַף עַל פִּי שֶׁעָמְדוּ בְּהֶפְסֵדָן וְאֵין הַהֶפְסֵד פּוֹשֶׂה בָּהֶן הֲרֵי הַקַּנְקַנִּים וְהַסַּלִּים מוֹסִיפִין הֶפְסֵד:
המפקיד אצל חבירו פירות והרקיבו עד מוסיפין הפסד. פרק המפקיד:
המפקיד פירות אצל וכו׳ – ברייתא ופסק כחכמים וכן בהלכות:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל
 
(ג) המפקיד חמץ אצל חבירו והגיע הפסח, הרי זה לא יגע בו עד שעה חמישית מיום ארבעה עשר,⁠א יוצא ומוכרו בשוק לשעתו משום השב אבידהב. והוא הדין לשאר הפקדונות, שלא יגע בהן אף על פי שהוא יודע בודאי שיוזלוג בזמן פלוני, או יאנוס אותם המלך, שמא יבואו בעליהן מקודם ויטלו ממונם:
When a person entrusts leaven to a colleague and the Pesach holiday arrives, the watchman should not touch the produce until the fifth hour on the morning of the fourteenth of Nisan. After that, he should sell it in the market place at that hour, for it is like he is returning a lost object to the owner.
The same law applies to other entrusted objects. A watchman should not touch them even though he certainly knows that their value will diminish at this and this time, or they will be seized by the king, lest the owner come beforehand and take his property.
א. בד׳ (גם פ) נוסף: מכאן ואילך. אך בכתבי⁠־היד לית.
ב. בד׳ (גם פ) נוסף: לבעלים. אך בכתבי⁠־היד לית.
ג. ת1: שיזלו. ד: שיזולו. וקלקול לשון הוא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל
הַמַּפְקִיד חָמֵץ אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְהִגִּיעַ הַפֶּסַח הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ עַד שָׁעָה חֲמִישִׁית מִיּוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. מִכָּאן וְאֵילָךְ יוֹצֵא וּמוֹכְרוֹ בַּשּׁוּק לִשְׁעָתוֹ מִשּׁוּם הֶשֵּׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַפִּקְדוֹנוֹת שֶׁלֹּא יִגַּע בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיִּזּוֹלוּ בִּזְמַן פְּלוֹנִי אוֹ יֶאֱנֹס אוֹתָם הַמֶּלֶךְ שֶׁמָּא יָבוֹא בַּעֲלֵיהֶן מִקֹּדֶם וְיִטְּלוּ מָמוֹנָם:
המפקיד חמץ אצל חבירו כו׳ עד ויטלו ממונם. פ״ק דפסחים (דף י״ג):
המפקיד חמץ אצל חבירו וכו׳ – בפסחים פ״א (דף י״ג) והוא בהלכות פרק המפקיד:
והוא הדין לשאר הפקדונות וכו׳ – זה למד הרב ז״ל מזו דפ״א וכל שכן הוא שהרי בחמץ ההפסד ברור:
המפקיד חמץ אצל חבירו וכו׳ – פסחים יג,א:
ואף ר׳ סבר להא דרב נחמן, דאמר רבין בר רב אדא: מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה ונקבוה עכברים והיה חמץ מבצבץ ויוצא; ובא לפני רבי. שעה ראשונה אמר לו, המתן; שניה אמר לו, המתן; שלישית אמר לו, המתן; רביעית אמר לו, המתן; חמישית אמר לו, צא ומוכרה בשוק. מאי לאו לנכרים כרבי יהודה? אמר רב יוסף, לא, לישראל כרבי מאיר. אמר ליה אביי, אי לישראל נישקליה לנפשיה! משום חשדא. דתניא: גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק, פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן. גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק, מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן, משום שנאמר, ׳והייתם נקיים מה׳ ומישראל׳ (במדבר לב,כב). אמר ליה רב אדא בר מתנה לרב יוסף, בפירוש אמרת לן, צא ומוכרן לנכרים כרבי יהודה. אמר רב יוסף, כמאן אזלא הא שמעתא דרבי, כרשב״ג, דתנן: המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין – לא יגע בהן; רשב״ג אומר, מוכרן בבית דין מפני השבת אבידה. אמר ליה אביי, ולאו איתמר עלה: אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן, לא שנו אלא בכדי חסרונן, אבל יותר מכדי חסרונן מוכרן בבית דין, וכל שכן הכא דהא פסידי לגמרי.
כתב ר״ח:
ואמרינן, אף רבי סבר דהלכתא כר׳ יהודה, מההוא מעשה דאפקיד ההוא גברא דיסקיא מלאה חמץ אצל ר׳ יוחנן חקוקה ולא התיר לו רבי למכרה אלא שעה חמישית. ואסקינן משמא דרב יוסף כי שעה חמישית התיר לו למכרה לגויים כר׳ יהודה. והא דרבי כרשב״ג הוא, דתנן: המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אובדין – לא יגע בהן. רשב״ג אומר, ימכרם בבית דין מפני השב אבדה לבעלים. ודחינן: לא, כי אמרו רבנן – לא יגע בהן, כר׳ יוחנן דאמר: מחלוקת אם אבד בכדי חסרונן, אבל יתר מכדי חסרונן אפילו רבנן מודו שמוכרין אותן, וכל שכן הכא בפסח שאם ישארו יפסדו לגמרי. וכבר פרשנוהו בגמרא במקומו באר היטב.
וכן כתב רב האי גאון בספר המקח והממכר (עמק השער, בני ברק תשנ״ד; שער ו׳ עמ׳ צה):
הדין השני, כגון שהוא ההפסד שאם יעכב מלמכור שומר אבדה או הנפקד אותו חפץ וישהא אותו אצלו, יאסר על הבעלים בהנאה, דהתם ודאי דין הוא שימכרו לאלתר קודם שיאסר עליהם. כדגרסינן: אמר רבין בר רב אדא אמר ר׳ יצחק, מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקה ונקבוה עכברים והיה חמץ מבצבץ ויוצא, ושאל את רבי. בשעה ראשונה אמר לו, המתן; שניה אמר לו, המתן; שלישית אמר לו, המתן; רביעית אמר לו, המתן; חמשית אמר לו, צא ומוכרו בשוק. ואמר רב יוסף, כמאן אזלה הא שמעתתא, כרשב״ג, דתנן: המפקיד פירות אצל חברו אפילו הן אובדין לא יגע בהן; רשב״ג אומר, מוכרן בבית דין מפני השב אבדה לבעלים. אמר ליה אביי, הא אתמר עלה, אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן, מחלוקת בכדי חסרונן אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל ימכור בבית דין וכל שכן היכא דפסדי לגמרי.
יוצא ומוכרו בשוק – לא כתב רבינו למי ימכרנו, והרי למסקנת הגמרא, וכפי שהבאנו מרבינו חננאל, ימכור לגוי ולא לישראל. אלא שסמך רבינו על מה שכתב בהלכות חמץ ומצה א,ט: ״שעה חמישית אין אוכלין בה חמץ, גזרה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית לששית. ואינו אסור בהנייה בשעה חמישית״. כיון שכתב רבינו כאן שלא יגע בו עד השעה החמישית בה כבר אסור לאכול חמץ, הרי שאין לו למכור את החמץ אלא לגוי, שהרי לא ימצא ישראל שיהיה מוכן לקנות ממנו חמץ בשעה שכבר אסור באכילה.
לשעתו – נראה שמתכוון רבינו למה שכתב רב האי גאון (הובא לעיל ד״ה המפקיד חמץ): ״ודאי דין הוא שימכרו לאלתר קודם שיאסר עליהם״, כיון שמחכה עד השעה החמישית, זמנו דחוק בידו ועליו למהר במכירה. השווה הלכות אישות יד,ח שם ביארתי שהמונח ״לשעתו״ פירושו תיכף, והוא בניגוד לאחר זמן, כמוכח מהלכות תרומות א,ה: ״קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא״.
והוא הדין לשאר הפקדונות וכו׳ – הוא שכתב רב האי גאון המובא לעיל: ״כגון שהוא ההפסד שאם יעכב מלמכור...הנפקד אותו חפץ וישהא אותו אצלו יאסר על הבעלים בהנאה״. והוסיף רבינו פירוש איך יתכן שסתם חפץ יאסר על הבעלים בהנאה, והוא כגון ״שיאנוס אותם המלך״. והוסיף רבינו גם ״שהוא יודע בודאי שיוזלו״ שהרי אין לך ״חסרו יתר מכדי חסרונן״ גדול מזה. בכל אלה לא יגע בהם כל עוד יתכן שיבוא בעליהם מקודם. אבל כאשר אין עוד אפשרות כזאת, יוצא ומוכרן בשוק משום השב אבדה.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל
 
(ד) המפקיד ספר תורה אצל חבירו, גוללו אחדא לשנים עשר חודש. ואם כשהוא גוללו פתחו וקראב בו, מותר, אבל לא יפתח בגלל עצמו ויקרא. והוא הדין לשארג הספרים. ואם פתח וקראד בגלל עצמו, הרי שלח יד בפיקדון, ונתחייב באונסיו:
הפקידה כסות של צמר, מנערהו אחת לשלשים יום, כדרך שאמרו באבידהז. וכן כל כיוצא בזה, שזו חובה עליו משום השב אבידה לבעלים:
במה דברים אמורים, בפיקדון שהלכו בעליו למדינת הים, אבל אם היו עמו באותה הארץ, הרי זה לא יגע בו אף על פי שהוא אבד:
When a person entrusts a Torah scroll to a colleague, the watchman should roll the scroll once every twelve months. It is permitted for him to open it and read it while rolling it. He should not, however, open it for his own purposes and read. The same law applies with regard to other scrolls. If the watchman opened the scroll, read it and rolled it for his own purposes, he is considered to have misappropriated the entrusted article and is liable if it is destroyed by forces beyond his control.
If the owner entrusted a woolen garment to a colleague, he should shake it out once every 30 days. The same principles that apply with regard to lost objects apply to entrusted objects. He should care for other entrusted objects in a similar way; this is an obligation incumbent upon him, like the return of a lost article to its owner.
When does the above apply? With regard to an entrusted object whose owner has traveled overseas. If, however, the owner was together with the watchman in that same land, the watchman should not touch the entrusted object even though it is being ruined.
א. ד: פעם אחת. אך במשנה בבא מציעא ב, ח בכ״י רבנו רק ׳אחת׳, ו׳פעם׳ משמש גם בל׳ זכר, ע׳ שופטים טז, כח.
ב. ת1 (מ׳פתחו׳): פותחו וקורא. ד: פותחו וקרא. אך זו לשון כלאים.
ג. ד (גם ק): שאר. שינוי לשון לגריעותא.
ד. בד׳ נוסף: וגלל. אך הגלילה היא לפני הפתיחה והקריאה, והשתרבב מ׳בגלל׳.
ה. בב1, ת1 נוסף: אצלו. וכך ד (גם פ, ק). ובת2 נוסף: אצל חבירו.
ו. קטע⁠־גניזה: מנענעה. וכך ד. אך במשנה בבא מציעא ב, ח בכ״י רבנו כבפנים.
ז. בד׳ נוסף: כך אמרו בפיקדון. ושפת יתר היא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהאור שמחיד פשוטהעודהכל
הַמַּפְקִיד סֵפֶר תּוֹרָה אֵצֶל חֲבֵרוֹ גּוֹלְלוֹ פַּעַם אַחַת לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְאִם כְּשֶׁהוּא גּוֹלְלוֹ פּוֹתְחוֹ וְקָרָא בּוֹ מֻתָּר. אֲבָל לֹא יִפְתַּח בִּגְלַל עַצְמוֹ וְיִקְרָא. וְהוּא הַדִּין שְׁאָר סְפָרִים. וְאִם פָּתַח וְקָרָא וְגָלַל בִּגְלַל עַצְמוֹ הֲרֵי שָׁלַח יָד בַּפִּקָּדוֹן וְנִתְחַיֵּב בָּאֳנָסִין. הִפְקִיד אֶצְלוֹ כְּסוּת שֶׁל צֶמֶר מְנַעְנְעָהּ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בַּאֲבֵדָה כָּךְ אָמְרוּ בַּפִּקָּדוֹן. וְכֵן כׇּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁזּוֹ חוֹבָה עָלָיו מִשּׁוּם הֶשֵּׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּפִקָּדוֹן שֶׁהָלְכוּ בְּעָלָיו לִמְדִינַת הַיָּם אֲבָל אִם הָיוּ עִמּוֹ בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָבֵד:
[ב] אמרו משמיה דרב האי גאון זצ״ל כשם שאסור לקרות בו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת שלא ברשותו משום דמרע ליה לפקדון וה״מ בבור אבל חבר מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו שלא ברשות אפילו לכתחילה והוא שאין לו כיוצא בו ע״כ ועיין בהלכות אבידה פי״ג ע״כ:
המפקיד ס״ת עד אע״פ שהוא אבד. במציעא פרק אלו מציאות:
המפקיד אצל חבירו ספר תורה וכו׳ – ברייתא פרק אלו מציאות (דף כ״ט ע״ב):
ואם פתח וקרא וכו׳ – לשון הברייתא ואם בשבילו פותחו אסור ונראה שהוא שולח יד ופשוט הוא:
הפקיד אצלו וכו׳ – גם זה נתבאר שם:
בד״א בפקדון וכו׳ – גם זה שם:
ואם פתח וקרא וגלל בגלל עצמו הרי שלח יד בפקדון ונתחייב באונסין:
מדברי רבינו למדנו דאף דמצוה קא עביד וכמו שאמרו בגמרא מה״ד ניחא ליה לאינש דתיעבד מצוה בממונו, וא״כ סד״א דמצות לאו ליהנות ניתנו, והוי כמו שגזל חפץ על מנת להחזירו ולעשות בו מצוה סד״א דלא מתקרי גזל קמ״ל דגזלן מקרי וחייב באונסין ומזה לגוזל אתרוג ביו״ט שני דשאול כשר ע״מ לצאת בו ולהחזירו לבעליו גזל הוי ואינו יוצא בו י״ח וחייב באונסין:
והנה ראיתי להאחרונים ובראשם המחנ״א שדנו בשואל ספר מחבירו ללמוד בו דכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו, ומה שנהנה שאינו צריך לשלם שכר עבור הספר ללמוד בו זה הוי כמו שאלה לראות בה דלשיטת רש״י מספקא לן אם חייב בשאלה, דממונא דא״ל הנאה מיניה בעינן, ולדעתי לא נהירא דעיקרא דחייבה התורה לשואל היינו משום דכמו דבעלים אם מת מת לו וכל אונסיו שלו, כן לשעתא דא הוי כבעלים ופרה ברשותיה קיימא דהא אין לבעלים לזמן שאלה תועליות בפרתו כיון דהיא שאולה, ולכן חייביה רחמנא באונסין דהוי פסידא דיליה כמו בבעלים, וא״כ בשואל אותה לראות בה כיון דאף לשעה חדא לא הוי כבעלים דאין לו שום קנין לשעה בה, רק למידי דאינו מגוף החפץ ולאו להכי קיימא, וממאי דהוי ממון אצל הבעלים היינו משום דראויה היא למלאכה מזה אינה שאולה אפילו לשעה, דהגע נא בעצמך, האם מה דעביד אינש וקני לפרה האם הוי מפני שיתראה בה, הכי משום זה קיימא פרה בשוקא לתגרא, א״כ אין עליו דין בעלים אף לשעה חדא ופטור, אבל במשאיל ספר ללמוד הלא כל שויא של ספר משום דקאי ללמוד ומש״ה קאים בדמי בשוקא וזה גדר שויו, בודאי דהוי שואל וחייב דהוא כמו שאל פרה לחרוש, דגם הכא הוי בעלים לשעה, ומה דעביד הבעלים בספרו עביד השואל לעת השאלה, ונמצא ממה דהוי ממון היינו מלימוד דע״ז קאי גם לבעלים, מגדר הזה אית ליה הנאה לשואל ודאי דחייב באונסין ומיקרי ממונא דאית ליה הנאה מיניה היינו ממה שמיקרי ממון, וכן טעמא דרבינו דחשיב ליה שולח יד וחייב באונסין אף לאחר שגללו למקומו והחזירו גלול ומונח במקום שהיה מטעם שליחות יד, [דאילו מטעם דשואל שלא מדעת גזלן הוי פירשו במלחמות דהרועה לא מתחייב מטעם דכיון דעושה מלאכתו של בעה״ב ולא מתחייב במה שהניח מקלו ותרמילו ולא כוון להוציא מרשות הבעלים יעו״ש ובזה יש לדבר] משום דאף ע״ג דמצות לאו ליהנות ניתנו בכ״ז הלא ס״ת עיקר שויו הוא מטעם דקאי לקריאה, וא״כ עושה מה שהבעלים עושה לצורך עצמו, לכן הוי שולח יד וחייב באונסין עד דמהדר למריה, כן אם אדם גוזל אתרוג מחבירו ביו״ט שני כיון דאתרוג קאי לצאת בו וזה הוי דמיו דאילו לאכילה אסור כל שבעה ודמיו פחותין כמש״כ תוספות בסוכה (דף לט), א״כ הוי גזל מעליא ואינו יוצא בו, ומה שפי׳ רש״י בפרק הניזקין בהא דאמרו מכי אגבה קניא גבי מנסך ע״מ לגוזלו, משמע דאילו לנסך לא איתחייב באונסין, משום דהתם אטו שווי היין הוא משום שעומד לנסך אתמהה, לכן לא הוה גזל בזה, משא״כ כאן דעושה ומשתמש בזה החפץ מה שהבעלים עושה, וממה דהוי דמי ושווי החפץ, ודאי הוי גזלן וחייב בהשבה ולא יצא בו י״ח ודוק:
המפקיד ספר תורה...גוללו אחד לשנים עשר חודש וכו׳ – ברייתא בבא מציעא כט,ב:
המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו כל שנים עשר חדש1, פותחו וקורא בו, אם בשבילו פתחו – אסור. סומכוס אומר, בחדש שלשים יום, בישן שנים עשר חדש; ר״א בן יעקב אומר, אחד זה ואחד זה שנים עשר חדש...
וכן המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו כל שנים עשר חדש. פותחו וקורא בו – מאי עבידתיה גביה (קס״ד לצורכו קאמר ולא לצורך ספר תורה, דהא לצורך ספר תורה תנא ליה: גוללו כל שנים עשר חדש. להכי פרכינן: מאי עבידתיה דהאי גבי ספר תורה לקרות בו לצורך עצמו – רש״י)? ותו: אם בשבילו פתחו אסור, הא אמרת פותחו וקורא בו? הכי קאמר: אם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו – מותר; אם בשבילו פתחו – אסור.
אולם שנינו במשנה בבא מציעא ב,ח: מצא ספרים, קורא בהן אחת לשלשים יום. ואם אינו יודע לקרות – גוללן.
העתיק רבינו את המשנה הזאת כלשונה בהלכות גזלה ואבדה יג,יג. יש לעמוד על שינוי הלשון ושינוי הדין בין המשנה לברייתא. במשנה מדובר על שמצא ספרים, בין ספר תורה בין שאר ספרים, והוא ״קורא בהן אחת לשלשים יום״. האם בסתם קורא אדם את כל הספר אחת לשלשים יום? ועוד, התנא פותח ״קורא״, ורק אם אינו יודע לקרוא – ״גוללן״. מאידך, בברייתא המדברת על פקדון שנינו בתחילה: ״גוללו כל שנים עשר חדש״, ואחר כך מוסיף שיכול גם לפתוח ולקרוא; ״גוללו״ – גולל אותו משמע: את כל הספר כולו מן ההתחלה עד הסוף, אבל רק פעם אחת לשנים עשר חדש, ולא אחת לשלשים יום. פותחו וקורא משמע קצת בכל פעם.
לולא מסתפינא הייתי אומר להקדים שתי הקדמות: אחת, כל ספר צריך לגללו כולו לכל הפחות פעם אחת בשנה כדי שלא יתקלקל. גלילה זו יכולה להיעשות בבת אחת, או מעט מעט. שנית, יש הבדל בין מציאה לפקדון. המפקיד ספר תורה, או שאר ספרים, מן הסתם טיפל בו כראוי לפני שמפקידו. מעתה יש צורך לגללו כולו, כגון בספר תורה מבראשית עד לעיני כל ישראל אחת לשנים עשר חדש; רצה – גוללו כולו בבת אחת אפילו בסוף השנה; רצה – קורא בו פרשת השבוע בכל שבת ונמצא גוללו כולו בשנה, וכן יכול לגלול חלק בכל חדש וכיו״ב. שונה היא מציאה, כי יתכן שכבר חלף זמן רב מעת שאבדה ויתכן שלא נפתח הספר זמן רב. לפיכך אל לו לחכות לגוללו עד סוף שנה, אלא הצריכו לפותחו ולקרות בו לכל הפחות קצת אחת לשלשים יום; אין מחייבים את המוצא לגללו כולו בבת אחת, אבל מאידך, אינו יכול לדחות את פתיחתו לגמרי עד שתעבור עוד שנה כי בינתיים יתכן שיתקלקל הספר. לפיכך, צריך לקרוא או לגלול מעט אחת לשלשים יום עד שיגלול את הספר כולו בשנה אחת.
ואם פתח וקרא בגלל עצמו, הרי שלח יד וכו׳ – השווה לעיל ד,ב; גזילה ואבידה ג,יא.
הפקיד כסות שלצמר וכו׳משנה בבא מציעא ב,ח: מצא כסות, מנערה אחת לשלשים יום, שוטחה לצרכה אבל לא לכבודו.
פיהמ״ש שם: בגדי הצמר צריך לנערם כדי שלא יאכלם עש ויאבדו, אבל בגדי הפשתן לא יגע בהן כלל.
כדרך שאמרו באבדה – בבא מציעא ל,א: כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון.
ירושלמי בבא מציעא ב,ט: כשם שאת אומר במוצא כך אתה אומר במפקיד. והמפקיד כסות אצל חבירו מנערה אחת לשלשים יום. ואם היתה מרובה גובה שכרו ממנה.
השמיט רבינו את הפיסקה המודגשת, שהרי דין זה הוא רק בשומר שכר, וסמך רבינו על מה שפסק בהלכות שכירות ג,ו: ״רועה שהיה לו להציל הטריפה או השבויה...הרי זה חייב, אחד שומר שכר ואחד שומר חנם. אלא ששומר חנם קורא רועים ומביא מקלות בחינם, ואם לא מצא – פטור. אבל שומר שכר חייב לשכור...עד כדי דמי הבהמה, כדי להציל״.
וכן כל כיוצא בזה – כוונת רבינו לרבות את שאר הדברים כגון אלו שנאמרו במשנה: ״כלי כסף וכלי נחשת ישתמש בהן לצרכן אבל לא לשחקן״, וכן אלו המובאים בברייתא ל,א: ״תנו רבנן: המוצא כלי עץ, משתמש בהן בשביל שלא ירקבו; כלי נחושת, משתמש בהן בחמין אבל לא על ידי האור מפני שמשחיקן; כלי כסף, משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן; מגריפות וקרדומות, משתמש בהן ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן״.
במה דברים אמורים וכו׳ – זה מוסב על כל הנאמר לעיל בפרק זה.
בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים וכו׳ – בבא מציעא ל,א (עם פירש״י): כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון. פקדון מאי עבידתיה גביה? (מה לו להשתמש בו? יבוא בעליו וישתמש בו). אמר רב אדא בר חמא אמר רב ששת, בפקדון שהלכו בעליהן למדינת הים.
לעיל (הלכה א,ד״ה המפקיד פירות) הבאנו את דברי רב האי גאון, ואמנם לא נאמרו על משנתנו אך יש לצרפם לכאן:
ואם יש על המשיב לשאול, ומי יאמר שזאת המשנה בשאין בעל הפקדון באותו מקום? יש שתי תשובות בדבר: חדא – שאלו היה המפקיד שם לא היה לנפקד שיגע יד בפקדונו לא בכדי חסרון ולא ביותר מכדי חסרון אלא שיודיענו...הא למדת שאין המשנה הזאת שנויה אלא בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים.
1. אולם ראה ר״ח גירסא אחרת: ״וכן המפקיד ספר תורה אצל חבירו דינו כדין המוצא מנערה אחד לשלשים יום״.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהאור שמחיד פשוטההכל
 
(ה) כל המוכר פיקדון על פי בית דין, הרי זה מוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו, מפני החשד. והדמים יהיו מונחין אצלו, ויש לו להשתמש בהן, לפיכך הרי הוא עליהן שומר שכר אף על פי שעדיין לא נשתמש בהן:
Whenever a person sells an entrusted object under the supervision of a court, he must sell it to others and may not purchase it himself, lest suspicion arise. The money should be kept in his possession, and he has the right to make use of it. Therefore, he is considered to be a paid watchman with regard to these funds even though he did not make use of them.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמרכבת המשנהאור שמחאבן האזליד פשוטהעודהכל
כׇּל הַמּוֹכֵר פִּקָּדוֹן עַל פִּי בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה מוֹכֵר לַאֲחֵרִים וְאֵינוֹ מוֹכֵר לְעַצְמוֹ מִפְּנֵי הַחֲשָׁד וְהַדָּמִים יִהְיוּ מֻנָּחִים אֶצְלוֹ וְיֵשׁ לוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. לְפִיכָךְ הֲרֵי הוּא עֲלֵיהֶן שׁוֹמֵר שׂוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן:
[ג] כרבא אמר רב נחמן בפרק המפקיד הלכה כדברי חכמים שאומרים כן ודלא כרבי יוחנן דאמר הלכה כרשב״ג דאמר ימכרם בב״ד וכן ס״ה ע״כ:
כל המוכר פקדון על פי ב״ד כו׳ אע״פ שעדיין לא נשתמש בהן. פרק קמא דפסחים ופרק המפקיד:
כל המוכר פקדון וכו׳ – ברייתא בהמפקיד:
והדמים יהיו מונחים וכו׳ לפיכך הרי הוא עליהן שומר שכר – לא נתבאר זה בגמרא אבל רבינו דימה זה למעות צרורין אצל חנווני או מותרין אצל בעה״ב שיכול להשתמש בהן והוא שומר שכר אע״פ שלא נשתמש ואע״פ שמי שמצא אבידה ומכרה חייב באונסי הדמים כשואל אע״פ שלא נשתמש בהן כיון שיכול להשתמש כמבואר פרק י״ג מהלכות גזילה ואבידה כבר תירצו זה ואמרו שבאבידה כיון שהוא שומר שכר ממילא אפילו באבידה עצמה אע״פ שאינו יכול להשתמש בה בדמים שהוא יכול להשתמש בהן אנו מעלין אותו מדרגה אחת וחייב באונסין אבל כאן שאלולי התשמיש אינו אלא שומר חנם די אם נחייבהו כשומר שכר מפני שיכול להשתמש ועיקר:
והדמים יהיו מונחים וכו׳ – כתב ה״ה אבל רבינו ז״ל דימה דין זה למעות צרורין אצל חנווני או מותרין אצל בעל הבית וכו׳. קשה דמעות מותרין של בע״ה אינו רשאי להשתמש בהן כמו שכתב רבינו המפקיד מעות אצל בעה״ב בין צרורין בין מותרין לא ישתמש בהן וכן אמרו שם במשנה וי״ל דסובר ה״ה דמ״ש במשנה מותרים ר״ל צרורין אבל אינם קשורים קשר משונה או חתומין דלצרורין וחתומין קרי מתני׳ צרורין ולצרורין בלתי חתומין קרי מותרין ועל דא קאמר מתני׳ דלא ישתמש במעות וכן נראה מדברי הטור שכתב המפקיד וכו׳ אע״פ שאינן חתומין משמע דצרורין מיהא הוו אבל מ״מ קשה דלא משמע כן מדברי רבינו שכתב בפרק זה בין צרורים בין מותרים משמע מותרין ממש ואולי שדעת ה״ה לומר או מותרין אצל בע״ה כלומר לדידי דאית לי דמותרין דמתני׳ הוי צרורין אבל לא לדעת רבינו ז״ל וזה דוחק:
והדמים יהיו מונחים אצלו וכו׳. עיין מ״מ והלח״מ נדחק והיתה לו גירסא אחרת בדבריו והנכון כפי הגירסא שלפנינו בדברי המ״מ אבל רבנו דימה זה למעות צרורין אצל חנוני וכו׳ דהיינו מ״ש רבנו בפרקין ה״ו ואם אינן חתומין ולא קשורין אע״פ שהן צרורין ונקיט צרורין דאין לדמותו למעות מותרין ביד חנוני דהתם המפקיד נתן לו רשות משא״כ הכא לזה מדמה המ״מ לצרורין. מיהו א״צ דכפי הנראה למד רבנו היתר תשמיש מהא דאמרן דף ל״ח ע״ב מדר׳ שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי (וה״ה לדידן ביתר מכדי חסרונן) ומשמע שב״ד נותן המעות ליד המפקיד. ולעניין קושיית המ״מ מהך דפי״ג מהל׳ גזלה הי״ז תירוץ המ״מ דחוק וכבר דחו התוס׳ סברא זו בב״מ דף כ״ט ד״ה והוי שואל וכו׳ לא היא כיון דבשביל היתר תשמיש לבד לא הוי אלא שומר שכר כרב נחמן א״כ בשביל שיש לו עוד פרוטה דר׳ יוסף משום שמירת אבידה אין סברא שיהיה לו דין שואל דאטו אם מוסיפין שכר לש״ש יהיה לו דין שואל. ואני אומר ביישוב קושיית התוס׳ דשאני היתר תשמיש דאבדה דחשוב טפי שהרי שמא לא יבא בעל אבדה ויגיד סימנין ויהיה שלו לחלוטין והנאה כי האי חשיב ודאי כשאלה וזהו יישוב נכון.
הרי הוא עליהן ש״ש:
יעוין ההמ״ג, והלכה מוסכמת היא, ועיין בשו״ת רשב״ש סי׳ של״ה ואישתמיט מיניה זה החילוק בין פקדון לאבידה ולכן כתב שם בהיפוך יעו״ש בד״ה הטעם השני, ודוק:
כל המוכר פקדון ע״פ ב״ד ה״ז מוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו מפני החשד, והדמים יהיו מונחים אצלו ויש לו להשתמש בהן, לפיכך הרי הוא עליהן שומר שכר אע״פ שעדיין לא נשתמש בהן.
כתב המ״מ דאף שמי שמצא אבדה ומכרה חייב באונסי הדמים כשואל אע״פ שלא נשתמש בהן כיון שיכול להשתמש כמבואר בפ׳ י״ג מהל׳ גזלה ואבדה, כבר תירצו זה שבאבדה כיון שהוא ש״ש ממילא אפי׳ באבדה עצמה אע״פ שאינו יכול להשתמש בה, בדמים שהוא יכול להשתמש אנו מעלין אותו מדרגה אחת וחייב באונסין עכ״ד, והנה התוס׳ בב״מ דף כ״ט ד״ה והוי שואל כתבו דכיון דבשביל היתר תשמיש לבד לא הוי אלא ש״ש א״כ בשביל זה שיש לו עוד פרוטה דרב יוסף משום שמירת אבדה אין סברא שיהא לו דין שואל, דאטו אם מוסיפין שכר לשומר יהיה לו דין שואל, והוכיחו מכאן דקיי״ל כרבה דשומר אבדה כש״ח וסברת התוס׳ ברורה, וא״כ צריך ישוב שיטת הרמב״ם דפסק דשומר אבדה כש״ש, ומוכח לפי״ז ממתני׳ שם דע״י היתר תשמיש נעשה שואל ואמאי כאן לא הוי אלא ש״ש ע״י היתר תשמיש.
אכן בפי״ג מהל׳ גזלה ואבדה בארתי דלא שייך לחייבו כשואל אלא אם רוצה לקנות המעות בדין שאלה, ולכן איכא נ״מ דגבי מעות אבדה יש מציאות שיהי׳ לו נ״מ במה שיקנה המעות בדין שאלה. והיינו אם יבוא האובד ויהיה ספק להמוצא אם צריך ליתן לו המעות כגון שאחד נותן מדת ארכו ואחד מדת רחבו וכה״ג כדאיתא בדף כ״ח ויהיה צריך לילך לב״ד, או שיהי׳ צריך לברר שאינו רמאי, ואז אפי׳ אם האובד יאמר להמוצא שמעכשיו לא ישתמש בהמעות אינו מחוייב לשמוע לו, כיון דעכ״פ דין קנה המעות להשתמש בהם עד זמן החזרה, אבל במפקיד מעות או במוכר פקדון כיון דתיכף כשיבואו הבעלים צריך להחזיר המעות וקודם שיבואו יכול להשתמש גם בלא קנין שאלה, א״כ למה יתרצה הנפקד לקנות המעות בדין שאלה ולהתחייב באונסין לכן אינו אלא ש״ש, ושם הארכתי בזה ויישבתי קושיית התוס׳ במה דהוי שואל, והוכיחו דבאמת הוי לוה, והרמב״ם פסק שם שהמעות הן בשאלה ע״ש.
כל המוכר פקדון...הרי זה מוכר לאחרים וכו׳ – בבא מציעא לח,א:
המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו, יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש, הרי זה לא יגע בהן, דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים, עושה להם תקנה ומוכרן בבית דין. וכשהוא מוכרן, מוכרן לאחרים ואינו מוכרן לעצמו. כיוצא בו: גבאי צדקה בזמן שאין להם עניים לחלק, פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן; גבאי תמחוי בזמן שאין להם עניים לחלק, מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן.
השווה הלכות מתנות עניים ט,יא.
מפני החשד – השווה ספר הנר לר׳ זכריה אגמאתי על אתר (בני ברק תשס״ג, עמ׳ שנה): ״מוכרן לאחרים ואין מוכרן לעצמו – פיר׳ משום ׳והייתם נקיים מה׳ ומישראל׳ (במדבר לב,כב)״.
ויש לו להשתמש בהן לפי כך הרי הוא עליהן שומר שכר וכו׳ – ירושלמי יבמות ב,יב: תמן תנינן: המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין לא יגע בהן. רשב״ג אומר ימכור בפני בית דין מפני השב אבידה לבעלים...מה יהא בדמים? רב יהודה אמר, מחלוקת רבי עקיבה ורבי טרפון.
מחלוקת רבי עקיבה ורבי טרפון שנוייה במשנה בבא מציעא ב,ז:
כל דבר שהוא עושה ואוכל – יעשה ויאכל, וכל דבר שאינו עושה ואוכל – ימכר, שנאמר, ׳והשבתו לו׳ (דברים כב,ב), ראה היאך תשיבנו לו. מה יהא בדמים? ר׳ טרפון אומר, ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. ר׳ עקיבה אומר, לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן.
ובבבלי שם כט,ב פסקו כר׳ טרפון, שמותר לו להשתמש בדמים: ״אמר רב יהודה אמר שמואל, הלכה כר׳ טרפון״.
יש מקשים על רבינו מן הגמרא בבא מציעא כט,א בענין מציאה שמוכרה משום השב אבדה:
מה יהא בדמים? רבי טרפון אומר ישתמש וכו׳: עד כאן לא פליגי אלא כשנשתמש בהן, אבל לא נשתמש בהן אם אבדו פטור. לימא תיהוי תיובתא דרב יוסף, דאתמר: שומר אבידה – רבה אמר, כשומר חנם, רב יוסף אמר, כשומר שכר (שחייב בגניבה ואבידה, והרי אמרנו שלכולי עלמא פטור?). אמר לך רב יוסף, בגניבה ואבידה דכולי עלמא לא פליגי דחייב, כי פליגי באונסין דשואל: ר׳ טרפון סבר, שרו ליה רבנן לאשתמושי בגוייהו והוה ליה שואל עלייהו, ור׳ עקיבה סבר, לא שרו ליה רבנן לאשתמושי בגוייהו, הלכך לא הוי שואל עלייהו.
רב יוסף, שהלכה כמותו, מסביר ששומר אבידה לעולם דינו כשומר שכר, ונחלקו האם מוגדר כשואל על כסף תמורתו אם מכר את האבידה. ולדעת ר׳ טרפון שהלכה כמותו – כיון שהתירו לו חכמים להשתמש בדמים, הרי הוא שואל. וכן פסק רבינו בהלכות גזילה ואבידה יג,יז:
מה יעשה בדמים? ינתנו למוצא ויש לו רשות להשתמש בהן, לפיכך אם נאנסו כגון שטרפן גייס או טבעו בים – חייב לשלם, ואף על פי שלא נשתמש בהן, שכיון שיש לו רשות להשתמש בהן, הרי הן אצלו כשאלה.
על כן, יש מקשים על רבינו, מדוע שינה כאן: לפי כך הרי הוא עליהן שומר שכר, ולא פסק שנחשב לשואל הואיל ויש לו רשות להשתמש בדמים, כמוכח מהסבר הגמרא בדעת ר׳ טרפון שהוא עצמו פסקה להלכה?
הרואה יראה שדייק רבינו בלשונו וכתב בנוגע לדמי הפקדון: הרי הוא עליהן שומר שכר. לעומת זאת לגבי האבידה עצמה כתב (הלכות גזילה ואבידה יג,י): ״ששומר אבדה כשומר שכר הוא, מפני שהוא עוסק במצוה ונפטר מכמה מצות עשה כל זמן שהוא עוסק בשמירתה״, הוסיף רבינו את כ״ף הדמיון – כשומר שכר ולא שומר שכר ממש.
פקדון, עניינו הוא שהמפקיד ממנה את השומר אם שומר חנם ואם שומר שכר, והלה מקבל על עצמו התחייבות לשמור. גם שומר חנם, כפי שהתבאר בפרקנו, כשרואה שהפקדון חסר – מוכרו בבית דין כדי להצילו מאבדון. ברור הוא שגם כאשר מוכר את הפקדון הרי הוא ממלא בכך את תפקידו של שומר חנם וכפי שמבואר בתשובת הרי״ף (הובאה לעיל הלכה א ד״ה מפני). והרי עדיין שומר הוא לבעל הפקדון. אך כיון שניתנה לו הרשות להשתמש בדמים הרי הוא שומר שקיבל זכות להשתמש בכסף. כיון שזכות זו שווה כסף, זהו שכרו ומכאן ואילך נעשה שומר שכר ממש. לא כן באבידה. מהו מוצא האבידה? זאת הגדיר רבינו בהלכה שהבאנו לעיל: עוסק במצוה הוא, ומפני שנפטר מכמה מצוות עשה, כשומר שכר הוא, אך רק כשומר ולא שומר ממש. הרי לא לכך התמנה מתחילה אלא שבא לקיים מצוה, ומצות לאו ליהנות ניתנו. אף יתכן שלעולם לא יהנה מן הפטור של עוסק במצוה פטור מן המצוה, ואדרבה מסתבר שאדם כשר ירצה לקיים את שתי המצוות אם יתאפשר לו, אלא שהתורה מחייבתו כשומר שכר. משבא למכור את האבידה כדי להשיבה כראוי לבעליה, הרי הוא אדם שעוסק במצות השבת אבידה ומקיימה בשלימות הראוייה כפי שהטילה התורה עליו חיובי שומר שכר, אבל אין כאן התחייבות של השומר לבעל האבידה שהרי אינו יודעו ולא מכירו. אמנם התורה נותנת לו רשות להשתמש בדמים. כיצד מוגדר אדם שמוענקת לו זכות שימוש בממונו של הזולת? זהו שואל. לפיכך, בהלכה שלפנינו מוגדר שומר הפקדון ״שומר שכר״, ואילו באבידה מוגדר האדם שמקיים את המצוה ״שואל״.
אע״פ שעדיין לא נשתמש בהן – ומשנשתמש בהן נתחייב באחריותן כדין מלוה, כמבואר בהלכה הבאה.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמרכבת המשנהאור שמחאבן האזליד פשוטההכל
 
(ו) המפקיד מעות אצל השולחני או החנווניא, אם היו צרורין וחתומין, או קשורין קשר משונה, הרי זה לא ישתמש בהן. לפיכך אם אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן. ואם אינן חתומין ולא קשורין קשר משונה, אף על פי שהן צרורין, יש לו להשתמש בהן:
לפיכך הוא נעשה עליהן שומר שכר, ואם אבדו או נגנבו חייב באחריותן.⁠ב נאנסו, כגון שאבדו בליסטיסג מזוין, הרי זה פטור.
The following rules apply when a person entrusts money to a storekeeper or a moneychanger. If the money was bound in a bag and sealed or tied with an unordinary knot, the storekeeper or the moneychanger should not use it. Therefore, if it became lost or was stolen, he is not responsible for it.
If the money was neither sealed nor tied in an unordinary manner, even though it is bound in a bag, the storekeeper or the moneychanger has the right to use the money. Therefore, he is considered to be a paid watchman, and if it is lost or stolen, he is responsible for it. If it is lost due to forces beyond his control - e.g., they were taken by armed thieves - he is not liable.
א. ד (מ׳השולחני׳): חנווני או השולחני. אך הרבותא היא בחנווני, כמבואר במשנה בבא מציעא ג, יא, ולא זו אף זו קתני.
ב. בד׳ נוסף: ואם. אך בכתבי⁠־היד לית.
ג. ב1, ת2-1: בליסטים. וכך ד. ע׳ הל׳ שכירות א, ב הערה 9.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהאור שמחיד פשוטהעודהכל
הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֶנְוָנִי אוֹ הַשֻּׁלְחָנִי אִם הָיוּ צְרוּרִין וַחֲתוּמִין אוֹ קְשׁוּרִין קֶשֶׁר מְשֻׁנֶּה הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אוֹ נִגְנְבוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. וְאִם אֵינָן חֲתוּמִין וְלֹא קְשׁוּרִין קֶשֶׁר מְשֻׁנֶּה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן צְרוּרִין יֵשׁ לוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְפִיכָךְ הוּא נַעֲשֶׂה עֲלֵיהֶם שׁוֹמֵר שָׂכָר וְאִם אָבְדוּ אוֹ נִגְנְבוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן וְאִם נֶאֶנְסוּ כְּגוֹן שֶׁאָבְדוּ בְּלִסְטִים מְזֻיָּן הֲרֵי זֶה פָּטוּר:
[ד] כרב נחמן דאמר נאנסו לא לגבי רב הונא דאמר אפילו נאנסו ע״כ:
(ו-ט) המפקיד מעות אצל חנוני או השולחני עד במקום אחר פטור. הכל פרק המפקיד:
המפקיד מעות אצל חנוני או השולחני וכו׳ – משנה (דף מ״ג) ודין קשר משונה נתבאר בהלכות:
לפיכך הוא נעשה עליהן וכו׳ – מפורש שם בפסק ההלכות:
המפקיד מעות אצל חנוני או השולחני כו׳ ואם נאנסו כגון שאבדו בלסטים מזויין ה״ז פטור כו׳, ובהלכה ח׳ המפקיד מעות אצל בעה״ב וכו׳ אינו חייב באחריותן והוא שיטמנם בקרקע וכו׳:
הזכיר כאן רבינו שיטמנם בקרקע, ואצל חנווני לענין פטור דלסטים מזויין לא הזכיר רבינו שיהיו טמונים בקרקע, מזה דקדקתי דסברת רבינו דדוקא במפקיד מעות שלא ישתמש בהן הנפקד אמרו כן, אבל באם יש לו רשות להשתמש בהן לא אמרו דאין להם שמירה אלא בקרקע כיון שיש לו רשות להשתמש בהן הלא צריך הנפקד להן שמא יקרה איזה עסק להתעסק בהן, והוי במה שנותן לו רשות להשתמש בהן כאילו פוטרו מלשמרן בקרקע, כן היה נ״ל לדקדק סברת רבינו, אמנם לא ידענא אם כוון רבינו לזה, דלכאורה אין סברא לפוטרו משמירה במה שיש לו רשות להשתמש, דאטו משום זה יפטור אותו מלטמנן בקרקע, או אולי כיון דעבור מה שנותן רשות להנפקד להשתמש בזה מתחייב על גניבה ואבידה, א״כ ההיתר תשמיש הוא תועלת ג״כ להמפקיד שעבור זה מתחייב בתשלומין בגו״א, ולכן נעשה כאילו התנה עמו שלא יטמינם בקרקע שאין סברא להטריחו שאם ירצה להלוותם יחפור אותן מן הקרקע וצ״ע. ויותר נראה דרבינו כון דחנווני או שולחני הוי כהתנה שיהא מונח במקום שמונח מעותיו שלו כיון דתדיר איכא אצלו מעות, אדעתא דא אפקיד גביה דלהוי מונח במקום שמונח שלו, ולא דמי למש״כ פרק ד׳ ה״ג יעו״ש היטב, ונכון:
ובאמת במהרי״ק שורש ו׳ הובא בשו״ע כתב, כי במפקיד מעות אצל חבירו כדי להתעסק בהן וירויח פשיטא דהוי כאילו א״ל בפירוש שאינו מצריכו לקברן בקרקע. אך שם נראה מהמהרי״ק דעובדא הוי שעסק בהן לטובת המפקיד שהוא ירויח מהן או יהיה למחצה, ודאי דמסתברא דהוי כאילו פטרו משמירה, ועיין בסמ״ע ובאחרונים שהביאו ראיה ע״ז מהא שכתב הרא״ש גבי דאמרה אימיה לא א״ל דלאו דידיה הוא דאטמינהו, דפירש כי סברה שלא להפקידן הוא צריך רק להוצאה, ומעות כאלו אין רגילות לקוברן, ושם פירש כי המפקיד הוא צריך להן תדיר ויהא מוכן המעות לפניו, והמהרי״ק הביא ראיה מהא דאם המפקיד הוא ת״ח וצריך זוזי לאבדלתא, א״כ הראיה היכי שהפקידן להתעסק בהן עבור המפקיד, אבל גוונא דא במפקיד מעות אצל חנווני שיש לו רשות להשתמש בהן לצרכו זו לא שמענו. אמנם בשו״ת זכרון יוסף שטיינהארט בחלק חו״מ סימן א׳ במרוצת דבריו כתב בשם המהרי״ק שאם הפקיד מעות מותרין היכי שיש לו רשות להשתמש בהן אינו צריך לקוברן בקרקע, ולא הרגיש כי שם הכוונה בענין אחר כמש״כ, ומאי דפשיטא למר בזה מספקא לי טובא וצ״ע:
(ו-ח) המפקיד מעות אצל השולחני וכו׳משנה בבא מציעא ג,יא: המפקיד מעות אצל השלחני, אם צרורין לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן; ואם מותרין, ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. אצל בעל הבית בין כך ובין כך לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן. החנוני כבעל הבית, דברי ר׳ מאיר; ר׳ יהודה אומר, כשלחני.
פיהמ״ש שם: צרורין, הוא שיהא קשר משונה או שהיה עליהן חותם, וכל שאינו כן נקרא מותרין. ואמרו חייב באחריותן, ואפילו לא נשתמש בהן, לפי שכיון שהתרנו לו להשתמש בהן נעשה עליהן שומר שכר, ויתבאר לך דין שומר שכר, אבל אם נהנה מהן ונשתמש בהן אפילו נאנסו חייב באחריותן לפי שנעשו עליו חוב. והלכה כר׳ יהודה.
בבא מציעא מג,א:
משום דצרורין לא ישתמש בהן?! אמר רב אסי אמר רב יהודה, בצרורין וחתומין שנו. רב מרי אמר, בקשר משונה. איכא דאמרי: בעי רב מרי, קשר משונה מאי? תיקו.
מותרין ישתמש בהן כו׳. אמר רב הונא, ואפילו נאנסו. והא אבדו קתני? כדרבה, דאמר רבה, נגנבו – בלסטין מזויין; אבדו – שטבעה ספינתו בים. ורב נחמן אמר, נאנסו – לא. אמר ליה רבא לרב נחמן, לדידך דאמרת נאנסו לא, אלמא לא הוי שואל עלייהו, אי שואל לא הוי שומר שכר נמי לא הוי? אמר ליה, בהא מודינא לך דהואיל ונהנה מהנה, בההוא הנאה דאי מיתרמי ליה זבינא דאית בה רווחא זבן בהו, הוי עלייהו שומר שכר.
כתב ר״ח ז״ל:
מתני׳. המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן. אוקמה ר׳ אמי בצרורין וחתומים. קשר משונה איבעיא ועלתה בתיקו, הלכך לא ישתמש בהן. פיסקא: מותרין ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. אמר רב הונא, ואפילו נאנסו, והאי דקתני במתניתין אבדו כדרבא דאמר בפרק הזהב (נח,א) נגנבו בליסטים מזויין, אבדו שטבעה ספינתו בים. ורב נחמן אמר, נאנסו לא, אלא בההוא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא דאית ליה רווחא זבין בהו הוי עלייהו שומר שכר. וקיימא לן כרב נחמן.
כתב הרי״ף (רמז שמז):
משום דצרורין לא ישתמש בהן?! אמר רב אסי אמר רב יהודה, בצרורין וחתומין שאנו. רב מרי אמר, בקשר משונה. ואיכא דאמרי: בעי רב מרי, קשר משונה מאי? תיקו. הלכך לא ישתמש בהן.
לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. אמר רב הונא, ואפילו נאנסו. ורב נחמן אמר, נאנסו לא. אבל בגניבה ואבידה – חייב, בההיא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא דאית ביה רווחא זבין בהו הוי עלייהו שומר שכר. והלכתא כרב נחמן, והני מילי היכא דאבדו ועדיין לא אשתמש בהו, אבל אי אשתמש בהו הוו להו הלואה גביה וקמו להו ברשותיה, ואי אתניסו ליהחייב. ובהא אפילו רב נחמן מודה, וכן כתב רבינו האי גאון זצ״ל.
אצל השולחני או החנוני – פסק רבינו כר׳ יהודה. השווה עירובין מו,ב: ״אמר ר׳ יוחנן, ר׳ מאיר ור׳ יהודה – הלכה כר׳ יהודה״.
וכן כתב ר״ח ז״ל: המפקיד אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין אל ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן. חנוני כבעל הבית דברי ר׳ מאיר, ר׳ יהודה אומר כשולחני. וקיימא לן כר׳ יהודה.
והוא שיטמנם בקרקע כמו שביארנו – לעיל ד,ד.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהאור שמחיד פשוטההכל
 
(ז) במה דברים אמורים, קודם שישתמש בהן, אבל אחר שנשתמש בהן, נתחייב באחריותן ככל מלוה שבעולם עד שיחזירן לבעלים:
When does the above apply? Before the storekeeper or the moneychanger used them. If, however, he does use the money, he is responsible for it until he returns it to the owner, as for any other loan in the world.
משנה תורה דפוסיםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים קֹדֶם שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן אֲבָל אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן נִתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתָן כְּכׇל מִלְוֶה שֶׁבָּעוֹלָם עַד שֶׁיַּחְזִירֵם לַבְּעָלִים:
[ה] וכן פסק רב אלפס בשם רב האי דבהא אפילו ר״נ מודה ע״כ:
[ו] בירושלמי דדמאי א״ר יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו להחליפן ואבדו חייב באחריותן פירוש דהוה ליה שולח יד בפקדון:
* [לשון תוספות ואם אמרה האשה תן לפלוני שהם שלו נותן לו דנאמנת במיגו דאי בעיא שקלה איהי מיניה ויהבא ליה וכו׳ עיין שם בתוספות ח״ה (דף נ״א עמוד ב׳) בד״ה קבל]:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ו]

אבל אחר וכו׳ – מבואר בהלכות בשם רב האי ז״ל וכן הדין בדין הנזכר למעלה שאחר שנשתמש חייב באונסין:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ו]

משנה תורה דפוסיםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל
 
(ח) המפקיד מעות אצל בעל הבית, בין צרורין בין מותרין, הרי זה לא ישתמש בהן. לפיכך אם אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן. והוא שיטמנם בקרקע, כמו שביארנו:
When a person entrusts money to a householder, whether it is bound or not, the watchman may not use it. Therefore, if it became lost or was stolen, he is not responsible for it, provided he buries it in the ground, as has been explained.
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמשנה למלךאור שמחיד פשוטהעודהכל
הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת בֵּין צְרוּרִין בֵּין מֻתָּרִין הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אוֹ נִגְנְבוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. וְהוּא שֶׁיִּטְמְנֵם בַּקַּרְקַע כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ו]

המפקיד מעות אצל בעל הבית וכו׳ – מפורש במשנה שם:
המפקיד מעות אצל בע״ה כו׳ ה״ז לא ישתמש בהם כו׳. (*א״ה כתב מור״ם בספר המפה סימן רצ״ב ס״ז דאם הרויח במעות אפילו אין לו רשות להשתמש בהם זכה בשלו וא״צ ליתן הריוח לבעל הפקדון מיהו אם בעל הפקדון א״ל תן לי פקדוני ואני ארויח לעצמי כו׳ ועיין מ״ש הרב המחבר לקמן פ״ז מהלכות מלוה ולוה דין י״א):
המפקיד מעות אצל חנוני או השולחני כו׳ ואם נאנסו כגון שאבדו בלסטים מזויין ה״ז פטור כו׳, ובהלכה ח׳ המפקיד מעות אצל בעה״ב וכו׳ אינו חייב באחריותן והוא שיטמנם בקרקע וכו׳:
הזכיר כאן רבינו שיטמנם בקרקע, ואצל חנווני לענין פטור דלסטים מזויין לא הזכיר רבינו שיהיו טמונים בקרקע, מזה דקדקתי דסברת רבינו דדוקא במפקיד מעות שלא ישתמש בהן הנפקד אמרו כן, אבל באם יש לו רשות להשתמש בהן לא אמרו דאין להם שמירה אלא בקרקע כיון שיש לו רשות להשתמש בהן הלא צריך הנפקד להן שמא יקרה איזה עסק להתעסק בהן, והוי במה שנותן לו רשות להשתמש בהן כאילו פוטרו מלשמרן בקרקע, כן היה נ״ל לדקדק סברת רבינו, אמנם לא ידענא אם כוון רבינו לזה, דלכאורה אין סברא לפוטרו משמירה במה שיש לו רשות להשתמש, דאטו משום זה יפטור אותו מלטמנן בקרקע, או אולי כיון דעבור מה שנותן רשות להנפקד להשתמש בזה מתחייב על גניבה ואבידה, א״כ ההיתר תשמיש הוא תועלת ג״כ להמפקיד שעבור זה מתחייב בתשלומין בגו״א, ולכן נעשה כאילו התנה עמו שלא יטמינם בקרקע שאין סברא להטריחו שאם ירצה להלוותם יחפור אותן מן הקרקע וצ״ע. ויותר נראה דרבינו כון דחנווני או שולחני הוי כהתנה שיהא מונח במקום שמונח מעותיו שלו כיון דתדיר איכא אצלו מעות, אדעתא דא אפקיד גביה דלהוי מונח במקום שמונח שלו, ולא דמי למש״כ פרק ד׳ ה״ג יעו״ש היטב, ונכון:
ובאמת במהרי״ק שורש ו׳ הובא בשו״ע כתב, כי במפקיד מעות אצל חבירו כדי להתעסק בהן וירויח פשיטא דהוי כאילו א״ל בפירוש שאינו מצריכו לקברן בקרקע. אך שם נראה מהמהרי״ק דעובדא הוי שעסק בהן לטובת המפקיד שהוא ירויח מהן או יהיה למחצה, ודאי דמסתברא דהוי כאילו פטרו משמירה, ועיין בסמ״ע ובאחרונים שהביאו ראיה ע״ז מהא שכתב הרא״ש גבי דאמרה אימיה לא א״ל דלאו דידיה הוא דאטמינהו, דפירש כי סברה שלא להפקידן הוא צריך רק להוצאה, ומעות כאלו אין רגילות לקוברן, ושם פירש כי המפקיד הוא צריך להן תדיר ויהא מוכן המעות לפניו, והמהרי״ק הביא ראיה מהא דאם המפקיד הוא ת״ח וצריך זוזי לאבדלתא, א״כ הראיה היכי שהפקידן להתעסק בהן עבור המפקיד, אבל גוונא דא במפקיד מעות אצל חנווני שיש לו רשות להשתמש בהן לצרכו זו לא שמענו. אמנם בשו״ת זכרון יוסף שטיינהארט בחלק חו״מ סימן א׳ במרוצת דבריו כתב בשם המהרי״ק שאם הפקיד מעות מותרין היכי שיש לו רשות להשתמש בהן אינו צריך לקוברן בקרקע, ולא הרגיש כי שם הכוונה בענין אחר כמש״כ, ומאי דפשיטא למר בזה מספקא לי טובא וצ״ע:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ו]

משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהמשנה למלךאור שמחיד פשוטההכל
 
(ט) המפקיד חבית אצל חבירו, בין שייחדו לה הבעלים מקום בין שלא ייחדו לה מקום, וטלטלה לצרכו ונשברה, בין מתוך ידו נשברה בין אחר שהחזירה למקומה שייחדו לה נשברה, חייב לשלם. טלטלה לצרכה, בין שנשברה מתוך ידו בין שנשברה משהניחה במקום אחר, הרי זה פטור:
The following rules apply when a person entrusts a jug to a colleague regardless of whether or not the owner of the jug designated a specific place where he could put the jug down. If the watchman moved the jug for his own purposes, he is liable, whether the jug was broken in his hand or after he returned it to the place designated for it. If he moved it for the sake of the jug, he is not liable - whether the jug was broken in his hand or whether it was broken after it was put down in a different place.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל
הַמַּפְקִיד חָבִית אֵצֶל חֲבֵרוֹ בֵּין שֶׁיִּחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם בֵּין לֹא יִחֲדוּ לָהּ מָקוֹם וְטִלְטְלָהּ לְצָרְכּוֹ וְנִשְׁבְּרָה בֵּין מִתּוֹךְ יָדוֹ נִשְׁבְּרָה בֵּין אַחַר שֶׁהֶחְזִירָהּ לַמָּקוֹם שֶׁיִּחֲדוּ לָהּ נִשְׁבְּרָה חַיָּב לְשַׁלֵּם. טִלְטְלָהּ לְצָרְכָּהּ בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּרָה מִתּוֹךְ יָדוֹ בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּרָה מִשֶּׁהֵנִיחָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר פָּטוּר:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ו]

המפקיד חבית אצל חבירו וכו׳ – משנה וסוגיא בגמרא ופסק כפסק ההלכות שם:
המפקיד חבית אצל חבירו וכו׳משנה בבא מציעא ג,ט: המפקיד חבית אצל חברו ולא יחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה, אם מתוך ידו נשברה – לצרכו חייב, לצרכה פטור. ואם משהניחה – בין לצרכו בין לצרכה פטור. יחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה, בין מתוך ידו ובין משהניחה – לצרכו חייב, לצרכה פטור.
פיהמ״ש שם: תחילת משנה זו היא לר׳ ישמעאל שאומר, לא בעינן דעת בעלים, וכבר נתבארה סברתו בסוף בבא קמא, ולפיכך אומר, משהניחה בין לצרכו בין לצרכה פטור. וסופה לר׳ עקיבה שאומר, בעינן דעת בעלים, וכבר קדם לך סברתו שם, ולפיכך אומר, משהניחה – לצרכו חייב לצרכה פטור, וכבר ידוע שהלכה כר׳ עקיבה ולפיכך בכל שתי הבבות לצרכו חייב, לצרכה פטור, לפי שאנו צריכין דעת בעלים על כל פנים ואף על פי שהחזירה למקומה.
בבא מציעא מ,ב-מא,א:
הא מני רבי ישמעאל היא דאמר, לא בעינן דעת בעלים, דתניא: הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, צריך דעת בעלים. אי רבי ישמעאל, מאי איריא לא יחדו אפילו יחדו נמי? לא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא יחדו דמקומה הוא, אלא אפילו לא יחדו דלאו מקומה הוא, לא בעינן דעת בעלים. אימא סיפא: יחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה, בין מתוך ידו בין משהניחה – לצרכו חייב לצרכה פטור, אתאן לר׳ עקיבא דאמר, בעינן דעת בעלים. אי ר׳ עקיבא מאי איריא יחדו, אפילו לא יחדו נמי? לא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא לא יחדו דלאו מקומה הוא, אלא אפילו יחדו נמי דמקומה הוא בעינן דעת בעלים. רישא רבי ישמעאל וסיפא ר׳ עקיבא?! אין, דאמר ר׳ יוחנן, מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובלנא מאניה בתריה לבי מסותא.
תרגמה רבי יעקב בר אבא קמיה דרב, שנטלה על מנת לגוזלה. תרגמה רבי נתן בר אבא קמיה דרב, שנטלה על מנת לשלוח בה יד. במאי קמיפלגי? בשליחות יד צריכה חסרון: מאן דאמר לגוזלה קסבר, שליחות יד צריכה חסרון; ומאן דאמר לשלוח בה יד קסבר, שליחות יד אינה צריכה חסרון. מתקיף לה רב ששת, מידי נטלה קתני, טלטלה קתני! אלא אמר רב ששת, הכא במאי עסקינן, כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות, וקא סבר, שואל שלא מדעת גזלן הוי. וכולה רבי ישמעאל היא, וסיפא שהניחה במקום שאינה מקומה. ור׳ יוחנן, הניחה – במקומה משמע.
פירש ר״ח:
מתניתין. המפקיד אצל חבירו חבית ולא יחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה וכו׳ עד אם משהניחה, בין לצרכה בין לצרכו פטור. פי׳ לצרכה כדי שלא תשבר וכיוצא בה. אוקימנא לר׳ ישמעאל דאמר, כשמחזירה אין צריך דעת בעלים, דתניא: הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר, דברי ר׳ ישמעאל; ר׳ עקיבא אומר, צריך דעת בעלים.
ומקשינן: אי הכי יחדו להאי חבית הבעלים מקום [נמי], דהא שמעינן ליה לר׳ ישמעאל דאומר, הגונב סלע מן הכיס והנה יחדו הבעלים להאי סלע מקום בכיס, ואמר ר׳ ישמעאל, יחזיר למקום שגנב ואין צריך דעת בעלים, ואי מתניתין ר׳ ישמעאל היא אמאי קתני ולא יחדו לה בעלים דשמעינן מינה דדוקא לא יחדו, הא יחדו – לא. ופרקינן: לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא יחדו לה הבעלים מקום והחזירה באותו מקום דודאי פטור, דהא החזירה במקומה וכיון שהחזירה במקומה כלא טלטלה דמי, אלא אפילו לא יחדו לה בעלים מקום דלאו במקומה מחזיר – פטור. אוקימנא אליבא דר׳ ישמעאל, בין יחדו לה הבעלים מקום בין לא יחדו לה הבעלים מקום, כיון שהחזירה למקומה אם נשברה, פטור הוא.
אי הכי אימא סיפא: יחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה, לצרכה פטור, לצרכו חייב, אמאי חייב, והא משהניחה קתני! ויש מי שמפרק בשהניחה במקום שאינה מקומה. ור׳ יוחנן קאמר, הניחה – במקומה משמע. ופרקינן: סיפא אתאן לר׳ עקיבא דאמר, צריך דעת בעלים הלכך לצרכו חייב. ומקשינן: אי מתניתין ר׳ עקיבא היא, למה ליה יחדו לה בעלים מקום, אפילו לא יחדו אמר ר׳ עקיבא, צריך דעת בעלים, דתניא: הגונב טלה מן העדר וכו׳, הנה לא יחדו בעלים מקום לטלה וצריך ר׳ עקיבא בהחזרה דעת בעלים כו׳. ועמדה: רישא ר׳ ישמעאל וסיפא ר׳ עקיבא. אמר ר׳ יוחנן, מאן דמתרגם ליה חבית אליבא דחד תנא וכו׳, פירוש: אמר ר׳ יוחנן, מי שיפרש לי משנתינו זו: המפקיד חבית אצל חבירו וכו׳ ויעמידנה אי אליבא דר׳ ישמעאל אי דר׳ עקיבא סיפא ורישא בחד תנא, אני מוליך לו כליו אחריו לבית המרחץ כי הוא כמו רב ואני תלמיד, שנמצאתי משמשו כתלמיד לרב.
ובא רב יעקב בר אבא לאוקמה למתניתין בנוטלה על מנת לגוזלה. ורב נתן בר יעקב מוקמה בנוטלה על מנת לשלוח בה יד, וכולה ר׳ ישמעאל. ודחה רב ששת טעם שניהם ואמר, מידי במתניתין קתני נטלה דלישמעינן נטלה לגזלה או לשלוח בה יד, טלטלה קתני, ואין בלשון טלטול לא לשון גזילה ולא שילוח בה יד. אלא אמר רב ששת, כגון שטלטלה לעמוד עליה ולפשוט ידו בתוך הקן ליטול גוזלות. וסבר האי תנא, שואל שלא מדעת בעלים גזלן הוי, וכולה ר׳ ישמעאל היא, וסיפא שהניחה במקום שאינו מקומה, לפיכך תנן: לצרכו חייב. ור׳ יוחנן אמר, סיפא ר׳ עקיבא כי הניחה במקום שנטלה משמע ואף על פי כן צריך דעת בעלים כר׳ עקיבא וכיון שלא ידעו בה הבעלים שהחזירה למקומה, לפיכך לצרכו חייב.
כתב הרי״ף (רמז שמא):
הא מתניתין קא הוו בה רבנן ודייקי מדקתני רישא: אם משהניחה, בין לצורכו בין לצורכה – פטור, אלמא לא בעינן דעת בעלים, ומני, רבי ישמעאל היא דאמר, לא בעינן דעת בעלים. דתניא: הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס, למקום שגנב יחזיר, דברי ר׳ ישמעאל. ר׳ עקיבא אומר, צריך דעת בעלים. והדר תני סיפא: בין מתוך ידו בין משהניחה – לצורכו חייב, אתאן לרבי עקיבא דאמר, בעינן דעת בעלים. רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא, כמאן מינייהו נעביד! ובא רב ששת ופריש לה, כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות וקסבר: שואל שלא מדעת גזלן הוי. ואוקמה כולה כר׳ ישמעאל דאמר, לא בעינן דעת בעלים. וסיפא דקתני: אם משהניחה – חייב, שהניחה במקום שאינה מקומה דלא הוי חזרה דהא ייחדו לה הבעלים מקום ולא אהדרא איהו להתם. דאפילו רבי ישמעאל לא קאמר דלא בעינן דעת בעלים אלא היכא דאהדר לדוכתא דשקלה מיניה דהיינו רשות בעלים, דתניא: למקום שגנב יחזיר, דברי רבי ישמעאל. אבל האי דאפקדה גביה וייחד לה מקום, כיון דלא אהדרה לההיא דוכתא דייחד לה, לאו לרשותא דבעלים אהדרה אלא לרשותא דנפשיה אהדרה, ומשום הכי מחייב דברשותיה קיימא. ור׳ יוחנן לא סבר לה להא דרב ששת, דקסבר ר׳ יוחנן, הניחה – במקומה משמע, ור׳ עקיבא היא. והויא לה מתניתין, רישא ר׳ ישמעאל וסיפא ר׳ עקיבא. הלכך לא גמרינן מיניה אלא הדרינן לכללא: ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא הלכה כר׳ עקיבא.
ואשכחינן ליה לר׳ יוחנן דסבירא ליה כר׳ עקיבא דאמרינן לקמן בהאי פירקא: אמר ר׳ יוחנן, הלכה כר׳ עקיבא לעולם. ואמרינן, מאי לעולם? אמר רב אסי, שלא תאמר, הני מילי היכא דליכא עדים, אבל היכא דאיכא עדים – לא. אי נמי, אהדרה לדוכתה ואיתבר. לאפוקי מדר׳ ישמעאל דאמר, לא בעינן דעת בעלים, קא משמע לן דבעינן דעת בעלים. הלכך לטעמיה דר׳ עקיבא דאמר, בעינן דעת בעלים, המפקיד חבית אצל חברו וטלטלה לצרכו ונשברה, בין מתוך ידו נשברה בין משהניחה – חייב, ולא מיבעיא לא ייחדו לה הבעלים מקום דלאו למקומה אהדרה, אלא אפילו ייחדו לה הבעלים מקום דלמקומה אהדרה – חייב, דבעינן דעת בעלים. ולטעמיה דרב ששת דאוקמה כולה כר׳ ישמעאל, הויא לה הא מילתא, סתם דמתניתין ומחלוקת דברייתא, והלכתא כסתם מתניתין. ולפום הדין טעמא, אם הניחה במקומה שייחדו לה הבעלים, אפילו טלטלה לצרכו – פטור ולא בעינן דעת בעלים.
ומסתברא לן דהלכתא כר׳ יוחנן דאוקמה בתרי תנאי וסבירא ליה דהלכתא כר׳ עקיבא דאמר, בעינן דעת בעלים, אלא מיהו כי קא סבר ר׳ עקיבא דבעינן דעת בעלים, הני מילי בשומר שגנב וגזל מרשותו, וכגון המפקיד חבית אצל חברו וכיוצא בו, דהכי אוקימנא בפרק הגוזל להא דתניא: הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס, למקום שגנב יחזיר, דברי רבי ישמעאל. ר׳ עקיבא אומר, צריך דעת בעלים בשומר שגנב מרשותו עסקינן. דר׳ ישמעאל סבר, לא כלתה לו שמירתו, ולפיכך אינו צריך דעת בעלים, דאיהו במקום בעלים קאי. ור׳ עקיבא סבר, כלתה לו שמירתו ולפיכך צריך דעת בעלים דהא איהו לא במקום בעלים קאי וכאילו לא החזיר דאמי, דעדיין ברשותיה קיימא, אבל גנבה בעלמא דשקיל לה לגניבותא מבי מרה, לא איפליגו ביה ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא, אלא הא מילתא מתניתין היא בפרק הגוזל דתנן: הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב – חייב באחריות. לא ידעו בו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו, ומנו את הצאן והיא שלימה – פטור מלשלם ואיפליגו בה רב ושמואל ורבי יוחנן ופרישנא התם.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל
 
(י) אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות. קיבל מן האשה, יחזיר לאשה. מתה, יחזיר לבעלה. קיבל מן העבד, יחזיר לעבד. מת, יחזיר לרבו. קיבל מן הקטן, יקנה לו בו ספר תורה, או דקל שיאכלא פירותיו. וכולן שאמרו בשעת מיתתן, של פלוני הן, אם נאמנין לו, יעשה כפירושן, ואם לאו, יחזיר ליורשיהן:
One should not accept entrusted articles from married women, from servants or from children. If a person accepted an entrusted object from a woman, he should return it to her. If she dies, he should return it to her husband. If he accepts an entrusted object from a servant, he should return it to him. If he dies, he should return it to his master. If he accepts an entrusted object from a child, he should buy a Torah scroll for him or a date palm so that he can eat its fruits.
With regard to all the above individuals, the following principles should be adhered to if, at the time of their death, they said, "The entrusted article belongs to so and so.⁠" If the watchman would accept their word, he should act upon their instructions. If not, he should return the entrusted article to their heirs.
א. בד׳ נוסף: בהן. ואין לזה טעם.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל
אֵין מְקַבְּלִין פִּקְדוֹנוֹת לֹא מִן הַנָּשִׁים וְלֹא מִן הָעֲבָדִים וְלֹא מִן הַתִּינוֹקוֹת. קִבֵּל מִן הָאִשָּׁה יַחְזִיר לָאִשָּׁה. מֵתָה יַחְזִיר לְבַעֲלָהּ. קִבֵּל מִן הָעֶבֶד יַחְזִיר לָעֶבֶד. מֵת יַחְזִיר לְרַבּוֹ. קִבֵּל מִן הַקָּטָן יִקְנֶה לוֹ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ דֶּקֶל שֶׁיֹּאכַל בָּהֶן פֵּרוֹתָיו. וְכֻלָּן שֶׁאָמְרוּ בִּשְׁעַת מִיתָתָן שֶׁל פְּלוֹנִי הֵם אִם נֶאֱמָנִין לוֹ יַעֲשֶׂה כְּפֵרוּשָׁן וְאִם לָאו יַחְזִיר לְיוֹרְשֵׁיהֶם:
[ז] פירש רשב״ם דאם נתגרשה האשה אחרי שהפקידה ומתה יחזיר ליורשיה אבל נשתחרר העבד אחר שהפקיד ובת יחזיר לרבו ול״נ לרבי אב״ן עיין בהלכות אישות פכ״ב וכתב רבינו אב״ן בספרו הא דאמר יחזיר לאשה ולעבד ולקטן יעשה סגולה היינו בשלא תבעו הבעל והרב והאב אבל תבעו יחזיר להן דמה שקנתה אשה קנה בעלה ומה שקנה עבד קנה רבו ומציאת קטן לאביו ואם הפקיד העבד ואחרי כן נשתחרר ומת יחזיר ליורשיו ודינו כדין האשה דהא אמרינן קיבל מן העבד יחזיר לעבד דסתמא לא מחזקינן להו כגנבים כיון שקיבל כבר ונראה לו לראבי״ה דכי היכי דאין מקבלים מהן לכתחילה הכי נמי לא יחזיר הבעל אל הנפקד לבתר דהחזיר לו וגם היא לא תוציא כלום מן הנפקד ואם מכרה אשתו חפץ והבעל אמר נגנב ממני ואפילו לא ידע הקונה בבירור מכירתה מכירה ולא יחזירנו בדמיו מפני תקנת השוק ולא דמי למכיר כליו וספריו ביד אחר וכו׳ וכ״ש אם טוען הקונה טענת ברי שיודע שאין לבעלה חלק בו וכו׳ עד מ״מ נראה היכא שמכרה כבר החפץ דלא מסקינן מיד הלוקח וכתב ר״י דהלשון משמע ודאי דלכתחילה אין הבעל מוציא מיד הנפקד בב״ד אמנם אם תקף הבעל מיד הנפקד אין מוציאין מידו מדלא קתני רבותא דאפילו תקף יחזיר לאשה ס״ה ועיין בסימן מ״ו ע״כ:
[ח] כדאיתא התם מדביתהו דרבה בר בר חנה כי קא שכבה ע״כ:
אין מקבלין פקדונות עד יחזיר ליורשיהן. בבתרא פרק חזקת הבתים:
אין מקבלין פקדונות וכו׳ – ברייתא כלשונה ומימרות פרק חזקת (דף נ״א ע״ב) ופירוש אין מקבלין לכתחלה חוששין שמא גנבום מן הבעלים ואין מסייעין ידי עוברי עבירה:
יחזיר לאשה – פירש אבן מיגש ז״ל לפי שיש לומר שמא הפקידו אצלה ואינו שלה כדי שיזכה בו בעלה ויחזיר לעבד לפי שיש לומר גם בזה אדם הפקידו אצלו ואינו שלו כדי שיזכה בו רבו וקבלו מן הקטן שיעשה לו סגולה ואל יחזירהו לו שמא יאבד אותו עכ״ל. וכתב הרשב״א ז״ל ומיהו אם החזיר לקטן אינו חייב לשלם ונ״ל דדוקא לקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות שאילו הגיע לכלל הפעוטות מחזיר לו דאפילו לכתחלה נותנין לו כדי להתלמד ומקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ע״כ וכבר נתבאר שהקטן משש שנים ולמעלה כשהוא בקי בטיב משא ומתן שמקחו וממכרו קיימין במטלטלין פרק כ״ט מהלכות מכירה:
וכולן שאמרו בשעת מיתתן וכו׳ ואם לאו יחזיר ליורשין – כתב הרב אבן מיגש ז״ל כשאמרו יחזיר ליורשין דוקא כשמתה וזכה הבעל בירושתה ונמצא שהוא הנותן אבל בחייה מדקתני יחזיר לאשה כשתתן אותו האשה לאותו פלוני אין לבעל לערער עליה בכך שהרי היא עצמה הנותנת אותו ולא הבעל וכן הדין נמי לעבד וקטן עכ״ל. ועוד כתבו קצת המפרשים ז״ל שממה שאמרו יחזיר לאשה למדנו שאם יש מעות ביד האשה שנאמנת לומר של נכסי מלוג הם שירשתים או שתאמר נתנו לי על מנת שאין לבעלי בהם כלום אלא מה שאני נושאת ונותנת לפי וכן העבד שכל זמן שהם בידם נאמנין ולזה הסכים הרשב״א ולא יראה כן דעת רבינו ממ״ש בהלכות אישות וסוף פרק שני מהלכות מלוה ולוה וג״כ חלוק בזה הרמב״ן וסובר כדברי רבינו, וכתב הרשב״א ז״ל ולפי דבריו הא דקתני יחזיר לאשה יחזיר לעבד לאו דוקא קאמר כלומר להם ולא לבעלים אלא משום שאמרו שאין מקבלין פקדונות מהן דאלמא חוששין שמא משל בעלים גנבום היה עולה בדעתו שאם קבלום נחוש ולא נחזירם קמשמע לן אין מקבלין לכתחלה ומ״מ אם קבלו למקום שנטלו יחזירו ע״כ:
אין מקבלין פקדונות וכו׳ – בבא בתרא נא,ב-נב,א (עם פירוש רב האי גאון – שיטת הקדמונים, ניו יורק תשמ״ב, עמ׳ תח):
תנו רבנן: אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות. קבל מן האשה – יחזיר לאשה, ואם מתה – יחזיר לבעלה; קבל מן העבד – יחזיר לעבד, ואם מת – יחזיר לרבו; קבל מן הקטן – יעשה לו סגולה, ואם מת – יחזיר ליורשיו. וכולן שאמרו בשעת מיתתן, של פלוני הן – יעשה כפירושן, ואם לאו – יעשה פירוש לפירושן.
דביתהו דרבה בר בר חנה כי קא שכבה אמרה, הני כיפי דמרתא ובני ברתא. אתא לקמיה דרב, אמר ליה, אי מהימנא לך – עשה כפירושה, ואי לא – עשה פירוש לפירושה. (תרי לישני איתנהו. אי מהימנא ליה דביתהו לרבה בר בר חנה, יהיב להו לכיפי למרתובני ברתה) ואיכא דאמרי: הכי אמר ליה, אי אמידא לך – עשה כפירושה (כלומר, אם ברתה עשירה היא, דאית לה כי הני כיפי, יעשה כפירוש אשתו), ואי לא (אמידא ברתה ודביתה נמי גם היא לא מהימנא ליה) – עשה פירוש לפירושה (כלומר – יבקש ראיה דדילה אינון. ואי ליכא ראיה דדילה אינון יקיימינהו על דין תורה, המחזיק הוא שלו והמוציא עליו הראיה).
מן הקטן יעשה לו סגולה: מאי סגולה? רב חסדא אמר, ספר תורה; רבה בר רב הונא אמר, דיקלא דאכל מיניה תמרי.
לא נחלקו רב חסדא ורבה בר רב הונא אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ולכן פסק רבינו כשניהם.
הרי״ף העתיק את סוגייתנו בשני מקומות אבל בנוסחים שונים. בבבא בתרא (פרק ג רמז תשלד) מעתיק את סוגייתנו כך: ״וכולן שאמרו בשעת מיתתן, של פלוני הם – יעשה כפירושן, ואיכא דאמרי יעשה פירוש לפירושן״. אבל בבבא מציעא (פרק ג רמז שמט) כתב:
וגרסינן בפרק חזקת הבתים: תנו רבנן: אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים...וכולן שאמרו בשעת מיתתן, של פלוני הם – אי מהימני יעשה כפירושן, ואי לא – יעשה פירוש לפירושן. ואיכא דאמרי: אי אמידי יעשה כפירושן, ואי לא – יעשה פירוש לפירושן.
כבר ר״י בן חכמון (על בבא בתרא) מעיד על השינויים בגירסת הרי״ף (צפונות קדמונים, מכון שלם, ירושלים תשמ״ט, עמ׳ עב-עג):
נראה ממה שכתוב כאן בהלכות רבינו הרב (= הרי״ף), אע״ג דמהימנו ליה לנפקד שהאמת אומרים, ינתנו ליורשיהם כיון שכתוב: ואיכא דאמרי, דקיימא דהילכתא כלישנא בתרא. ובפרק המפקיד לא כתב ואיכא דאמרי, אלא ואי לא, כלומר – ואי לא מהימני יעשה פירוש לפירושן, וכתב אחר כן: ואיכא דאמרי אי אמידי אותן שצוו להם באותו פקדון יעשה כפירושן, ויתן להם, שכיון שהם עשויים להפקיד, ואם אינם עשירים אע״פ שצוו שינתן להם הפקדון יחזיר ליורשים. ויש לומר ממה שכתב הרב בהלכותיו כי דעתו נוטה להחזיר ליורשים, אע״ג דמהימני ליה לנפקד אלא אי אמידי המפקידים בלבד, וכבר ביארנו שם שהגרסה הנכונה היא, אי מהימני יעשה כפירושן, ואי לאיעשה פירוש לפירושן, וכן כתוב בקצת נוסחאות של תלמוד, וזו היא גרסת הר״ם במז״ל. ודוקא בשעת מיתתם, אבל בחייהם אם אמרו לנפקד, תן אותם לפלוני – יתן, לפי שיש לומר שאותו פלוני הוא שהפקיד אצלם.
לפי דבריו יוצא שגירסת הרי״ף בבבא בתרא מורה שהוא פוסק כלשון אחרון, והרי זה כמקובל בכל מקום שישנם שני לשונות. אבל לפי הגירסה בבבא מציעא ״דעתו נוטה להחזיר ליורשים אע״ג דמהימני ליה לנפקד״ – כלומר, צריך שני תנאים: הראשון, שיהיו נאמנים המצווים על הנפקד, והשני, שיהא אמיד הלה שאומרים עליו שהפקדון הוא שלו. אבל לפי הגירסה שהוא מייחס לרבינו יוצא שלהלכה קיימא לן שרק שיקול אחד הוא המכריע – ״אי מהימני״, ואם אינם נאמנים עליו רק אז יעשה פירוש לפירושם, וזה מתאים למה שכתב רבינו כאן שלא הזכיר שיש לבדוק אם מי שאמור להיות המפקיד אמיד או לא אמיד. והרי זהו כלשון הראשון ולא כלשון האחרון והוא נגד הכלל המקובל.
ליישב תמיהה זו כותב ר״י בן חכמון:
דביתיהו דרבה בר בר חנה כי הות קא שכיבא אמרה, כיפי דמרת יובני ברת, ויש נוסחאות של תלמוד שכתוב בהן יבנה ברת, שכך היה שם בתה על שם מדינת יבנה, וקורא לה מרת בלשון גדולה וכבוד, כמו שאומרין מר פלוני, כלומר צותה בשעת מיתתה ואמרה, הכבלים האילו או הנזמים, ולפי שהן עשויין כנפה קראן כיפי, הם למרת יבנה בתי אינם שלי. אחר שמתה אתא רבא בר בר חנה לקמיה דרב לשאול היאך יעשה, אמר ליה, אי מהימנא עלך דביתהו דאינון דברתה, עשה כפירושה וינתנו לבתה, ואי לא – עשה פירוש לפירושה, כלומר תפוס אותם לעצמך: איכא דאמרי הכי אמר ליה, אי אמידא ברתך דאית לה כיפי, עשה כפירושה משום דאיכא למימר דילמא היא אפקידא יתהון גביה אמה, ואי לא אמידא ברתך דיהוו לה כיפי עשה פירוש לפירושה, כלומר, תפוס אותם לעצמך ולא יצאו מידך אלא בראיה ברורה. תראה שהוראה זו האחרונה של רב, אע״פ שהיא לישנא בתרא חולקת היא על רבים דבריתא, שאמרו, וכלן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הם יעשה כפירושן, וכגון זה אין אומרין שהוא לישנא בתרא. וראיה לדברינו מה שכתוב בירושלמי בהגוזל קמא (הלכה ז): איתת רבה בר בר חנה כי הות שכבה אמרה, אתן קדשיא דברתי, והוא אמר, לית אנון אלא דילי, אתא עובדי קומי רב, אמר, אין אדם עשוי לשקר בשעת מיתה.
לפי דבריו מובן שאמנם בענייננו יש שני לשונות בסיפור שמביאה הגמרא, אך ההלכה נפסקת כסתימת הברייתא ולא כלשון השני של הסיפור.
ברם נלפע״ד שאין הכרח לומר שנחלקו שני הלשונות. הר״י מיגאש מסביר כך את הברייתא (חידושי הר״י מיגאש לבבא בתרא, בני ברק תשל״ג):
יעשה פרוש לפרושה, כלומר – יבדוק ויחקור על הדבר, אם מוכח שיש רגלים לדבר – יתן לאותו פלוני, ואם לאו – חיישינן שמא להבריח אותו מבעלה כדי שלא ירש אותו ממנה היא שאמרה כך.
זאת אומרת, יש מקום לחשוש, כי האשה יש לה סיבה טובה לנסות להבריח את הנכס מבעלה, בפרט כאשר רוצה להורישו לבתה. לפיכך, רק אם היא נאמנת עליו יעשה כפירושה. ואם תאמר, איך נקבע שהיא נאמנת עליו? ברור שאין צורך בעדים ממש כדי להחזיק דבריה. אבל מאידך, אם יש רגלים לדבר, יש להאמינה, אלא אם כן היא מוחזקת כשקרנית. אבל אם אין הדבר מתקבל על הדעת, כגון שהבת אינה אמידה, צריך לבדוק היטב ולחקור שמא אין הדברים נכונים. נמצא שהאיכא דאמרי אינם מציעים דעה שונה החולקת על הלשון הראשון. הם מציעים דוגמה לראיה שיכולה להטיל ספק בדברי האשה: אם אין הבת אמידה כי אז יש לחוש, אבל אם הבת אמידה, יעשה כצוואת אשתו. אין צורך לומר שישנן הרבה ראיות נסיבתיות שונות שיש בכוחן או לחזק את נאמנותם של המצווים או לערער אותה. האיכא דאמרי באו רק להדגים אימתי יש לפקפק בדברי המצווה. אבל ברור שאם אין שום סיבה להסתפק, אם נאמנין לויעשה כפירושן. כך ניתן להבין את הרי״ף שלא יהא כסותר את עצמו. ואף אם רבינו גרס את האיכא דאמרי, נמצא פסקו ברור ומבוסס על דברי רבותיו. וראה הלכות אישות כב,לב מה שפירשתי שם וצרף לכאן.
הקטן – לגבי קטן נוסף בגמרא הנ״ל: ״ואם מת יחזיר ליורשיו״, אולם רבינו לא הוצרך לפרש זאת שהרי כך הוא הדין בכל מפקיד, שאם מת מחזיר הפקדון ליורשיו. שונה דין ירושת הבעל שאם ״התנה עמה שלא יירשנה – הרי זה לא יירשנה״ (הלכות אישות כג,ה), ולכן צריך להשמיענו שאין הנפקד חייב לבדוק שמא הסתלק הבעל מירושת אשתו אלא אם מתה האשה מחזיר לבעלה.
כבר עמדו על כך שבהלכות אישות כב,לב כתב רבינו: ״קבל מן הקטן – יקנה לו בו ספר תורה או דבר שאוכל פירותיו״, וכאן כתב ״דקל״ שאינו אלא דוגמה לדבר שאוכל ממנו פירות והוא מוזכר בגמרא; אבל בהלכות חובל ומזיק ד,יט כתב: ״והקטנים – ילקח להם קרקע בנזקן והן אוכלין פירותיו״, ולא הזכיר ספר תורה. וראה שם.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל
 
(יא) הפיקדון והאבידה לא ניתנו להיתבע אלא במקומן. כיצד, הפקיד אצלו בירושלים, אינו יכול לתבעו בנוב. ואם החזיר לו פקדונוא בנוב, מקבלו ממנו. הפקיד אצלו ביישוב, והביאב לוג פקדונו במדבר, אינו מקבלו ממנו, אלא יאמר לו, הרי הוא באחריותך עד שתחזירהו לי ביישוב כדרך שהפקדתי אצלך ביישוב:
One may demand the return of an entrusted object or an object that was lost and discovered only in the original place.
What is implied? If he entrusted the article to him in Jerusalem, he cannot demand its return in Nov. If the watchman returns it to him in Nov, he must accept it.
If a person entrusted an article to a colleague in a settled community, and that colleague brought the entrusted article with him to the desert, the owner is not required to accept it from him. Instead, the owner may tell the watchman: "You are responsible for it until you return it to me as settled land, just like I entrusted it to you in a settled land.
א. בד׳ לית. אך לקמן ישנו.
ב. ת1: והחזיר.
ג. בד׳ (גם ק) לית. וחסרון המורגש הוא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהמשנה למלךמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטהעודהכל
הַפִּקָּדוֹן וְהָאֲבֵדָה לֹא נִתְּנוּ לִתָּבַע אֶלָּא בִּמְקוֹמָם. כֵּיצַד. הִפְקִיד אֶצְלוֹ בִּירוּשָׁלַיִם אֵינוֹ יָכוֹל לְתָבְעוֹ בְּנֹב וְאִם הֶחְזִיר לוֹ בְּנֹב מְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ. הִפְקִיד אֶצְלוֹ בַּיִּשּׁוּב וְהֵבִיא פִּקְדוֹנוֹ בַּמִּדְבָּר אֵינוֹ מְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ אֶלָּא יֹאמַר לוֹ הֲרֵי הוּא בְּאַחְרָיוּתְךָ עַד שֶׁתַּחֲזִירֶנּוּ לִי בַּיִּשּׁוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁהִפְקַדְתִּי אֶצְלְךָ בַּיִּשּׁוּב:
[ט] וכן כתב רב אלפס וראבי״ה כתב ורפיא בידי שודאי אם היה יכול להניחם ביישוב אפשר להיות כדבריו אבל אם מפני סכנה הוציאם או שלא רצה להניחם שם משום דשומר שמסר לשומר חייב ונאנסו נ״ל דפטור הנפקד והמוציא:
[י] דין גזילה בזה בהלכות גזילה פ״א ודין מלוה בהלכות מלוה סוף פרק י״ג ע״כ:
(יא-יב) הפקדון והאבידה עד סוף הפרק. בנזיקין פרק הגוזל ומאכיל:
הפקדון והאבידה וכו׳ – בהגוזל ומאכיל (דף קי״ח) אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן ופירוש לא ניתנו ליתבע הא אם רצה להחזיר מחזיר בעל כרחו של מפקיד שלא אמרו לא יחזיר אלא במדבר ופשוט הוא ונ״ל שאם הפקיד אצלו לזמן ידוע שאינו יכול להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן שיכול לומר לו קבלת עליך שמירת זה הזמן הקצוב:
הפקיד אצלו וכו׳ – משנה שם בהגוזל ומאכיל:
הפקדון והאבידה לא ניתנו ליתבע אלא במקומם כו׳. מ״ש ה״ה שאם הפקיד אצלו לזמן ידוע שאינו יכול להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן כו׳ כתב בשה״ג בפרק הגוזל ומאכיל (דף מ״ז) ובפרק המפקיד (דף פ״ו) שדברי ה״ה הם כשבא להחזיר במדבר כו׳ ודברים הללו לא ניתנו ליכתב דאי במדבר מאי איריא הפקיד לזמן אפילו בסתם נמי כל שהפקיד בישוב אינו מחזיר במדבר. אלא טעמא דה״ה ז״ל הוא משום דזמן דפקדון לתועלת המפקיד הוא ונתחייב הנפקד לשמור כל אותו זמן, שוב ראיתי להר״ב התרומות שער נ׳ ח״א סימן ד׳ שכתב כן בשם הראב״ד ואוקמוה לההיא דפ״ק דקידושין (דף י״ב) דאמרינן סברה אי שדינא להו מתברי ומתחייבנא כשקבלה הפקדון לזמן ומש״ה אינה יכולה לכופו שיקבל הפקדון. וראיתי למהרח״ש בספר תורת חיים ח״א סימן פ״ב שכתב שדין זה של ה״ה לא מצאו בשום פוסק ואנו בעניותינו מצאנו לו לה״ה חבר רב גדול ומוסמך. שוב ראיתי להריטב״א בחידושיו לקידושין באותה סוגיא עצמה שכתב כן בשם הראב״ד ומ״ש בעה״ת בשם הרמב״ן וז״ל ויש מחכמי הדור שהעמידוה בפקדון לזמן וכו׳ והוא שבוש כו׳ לאו למימרא דחולק בדינו של הראב״ד אלא שיש לו שיטה אחרת בסוגיא וכמו שנתבאר שם ולפי פירושו אותה סוגיא מיירי אפילו שלא קבלה הפקדון לזמן. שוב ראיתי להרשב״א בחידושיו לקידושין שאחר שהביא דברי הראב״ד כתב ואני מסופק בדינו שאפילו הפקיד לזמן ידוע על מה לא תוכל להחזיר תוך זמן דלא עדיף ש״ח מפועל שיכול לחזור אפילו בחצי היום ע״כ. והיא היא החקירה שעמד עליה מהרח״ש יע״ש:
הפקיד אצלו ביישוב עיין מל״מ ועיין מ״ש פ״א מהל׳ גזלה ה״ז.
הפקדון והאבדה לא ניתנו ליתבע אלא במקומם כיצד הפקיד אצלו בירושלים אינו יכול לתבעו בנוב ואם החזיר לו בנוב מקבלו ממנו, הפקיד אצלו בישוב והביא פקדונו במדבר אינו מקבלו ממנו אלא יאמר לו הרי הוא באחריותך עד שתחזירו לי בישוב כדרך שהפקדתי אצלך בישוב.
כתב המ״מ וז״ל ונ״ל שאם הפקיד אצלו לזמן ידוע שאינו יכול להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן שיכול לומר לו קבלת עליך שמירת הזמן הקצוב, והנה ד׳ המ״מ צריכים באור דאפי׳ קבל הפקדון לזמן ידוע במה נתחייב, ופועל יכול לחזור בו אפי׳ בחצי היום, וראיתי בחו״מ סי׳ רצ״ג סעיף א׳ שהמחבר מביא דין זה להלכה, וכתב ע״ז הגר״א בס״ק ג׳ וז״ל, ואם הפקידו כו׳ כן פי׳ הראב״ד מ״ש בפ״ק דקדושין י״ג א׳ סברה אי שדינא כו׳ בהפקיד לזמן ידוע וערשב״א שחולק עליו וכ׳ מי עדיף מפועל שחוזר בחצי היום עכ״ל, ואבאר הדברים, דשם מיירי בדין שתיקה לאחר מתן מעות, ומחלק בגמ׳ בין נתן לה שלא בתורת פקדון ובין נתן לה בפקדון, דאם נתן שלא בתורת פקדון אי איתא דלא ניחא לה בקדושין לישדינהו, אבל אם נתן בתורת פקדון סברה אי שדינא מיחייבנא בהו, וכתב ע״ז הרשב״א ויש לדקדק לישדינהו ולימא ליה הרי שלך לפניך, ותי׳ הראב״ד דהכא באפקיד לזמן ידוע, וכתב ע״ז הרשב״א דמי עדיף מפועל שחוזר בחצי היום, והביא שהרמב״ן כתב דבפקדון לא נפטר עד דמחזיר ליה מיד ליד, אלא דאם אמר לו שיקבל הפקדון והוא אינו רוצה יכול לומר הרי שלך לפניך ולזרוק לפניו, ומה דלא הוי קדושין משום זה הוא משום שאינה מחוייבת לומר כן דבלא זה הא יכולה לומר לא בעינא בקדושין, וע״כ שאינה צריכה לומר שום דבר, ואנן דיינינן להוכחה רק מזה שמחזקת המעות ואינה זורקת, וכתב הרשב״א גם בדינו של רבינו אני מסתפק במה שאמר דבפקדון חייבת עד דמהדרא ליה מיד ליד, דכיון דשדיא קמיה תוך ד׳ אמות אמאי לא מיפטרא, והרשב״א לא סיים לתרץ ד׳ הגמ׳ דאמר אי שדינא מיחייבא בהו לשיטתו דיכולה לזרוק תוך ד׳ אמות, וצ״ל דבזה מסכים להרמב״ן שצריכה עכ״פ לומר הרי שלך לפניך דבלא זה אפשר דלא הוי סילוק שמירה ומה שהיא זורקת הוא באחריותה, ובזה שפיר כתב הרמב״ן שאינה מחוייבת לומר כן.
ולפי המבואר קשה ביותר ד׳ המ״מ שבכל מקום מביא ד׳ הרמב״ן והרשב״א וכאן לא הביא דבריהם ועוד אם הוא סומך על ד׳ הראב״ד למה כתב ונ״ל ולא הביא דבריו, ונראה דזה ודאי דאין כונת המ״מ דאם הפקיד לזמן אינו יכול לחזור תוך הזמן דא״כ אין לזה שייכות לדין זה דאם החזיר לו שלא במקום שהפקיד אצלו מקבלו ממנו, וע״כ דכונתו דרק באופן זה מהני הא דהפקיד אצלו לזמן שאינו צריך לקבל ממנו במקום אחר וממילא אינו חולק על הרמב״ן והרשב״א ואין מקור דבריו מד׳ הראב״ד אלא מדעת עצמו כתב כן וזהו שכתב ונ״ל, אבל בטעמא דמילתא במה דמחלק בהפקידו לזמן בין החזירו במקום שהפקידו להחזירו במקום אחר, נראה דהנה דעת התוס׳ בב״מ דף מ״ח דמה דפועל יכול לחזור בו זה דוקא בשכירות יום ולא בקבלנות, ולפי״ז נוכל לבאר ד׳ המ״מ במה שכתב שיכול לומר לו קבלת עליך שמירת הזמן הקצוב דאין הכונה לשמור הזמן הקצוב דזהו שכירות יום ויכול לחזור בו אלא דכונתו שקבל עליו שמירת הזמן הקצוב, והיינו שיהי׳ הפקדון משומר עד סוף הזמן הקצוב וזהו קבלנות שקבל עליו שעד זמן זה יהיה הפקדון בשלימותו, ומה דסוברים הרמב״ן והרשב״א דבהפקידו לזמן יכול להחזירו תוך הזמן הטעם דכיון דעל עצם פעולת השמירה יכול לחזור ורק דזה הוי כקבלנות שיהיה משומר עד זמן זה, בזה מהני כשמחזירו להמפקיד דאין לך שומר יותר טוב מהבעלים ולא גרע משומר שמסר לשומר דבלאו דינא דאת מהימנת או אין רצוני הוי שמירה טובה, ואף שהמפקיד טוען אין רצוני לשמור ואתה קבלת עליך שיהי׳ משומר לא מהני טענתו, כיון דודאי שאם יהי׳ הפקדון אצלו יהיה משומר, ונ״מ בזה שהפקידו לזמן אם ירצה להחזירו להמפקיד בזמן שאינו יכול לשמור הפקדון כגון שהוא חולה או בורח מחמת נפשות דאז אינו יכול להחזירו תוך הזמן.
ובזה נוכל לבאר טעמו של המ״מ דזה שיכול להחזירו תוך הזמן משום דכשיהי׳ אצל הבעלים הרי הוא משומר זהו דוקא אם מחזירו במקום שקבל ממנו, אבל כשמחזירו במקום אחר והמפקיד צריך להוליכו למקומו ודרכים הם בחזקת סכנה, ולכן אינו מחוייב המפקיד לקבלו במקום אחר להוליכו למקומו כיון שקבל עליו הנפקד שיהי׳ הפקדון משומר עד הזמן.
ונראה דלפי״ז יש לבאר גם ד׳ הראב״ד שכתב דהגמ׳ בקדושין מיירי בהפקיד לזמן דקשה הא פועל יכול לחזור בו וכמו שהקשה הרשב״א, ובזה לא נוכל לומר כמש״כ על ד׳ המ״מ דהא מחזירה במקום שנטלה, ונראה דיש לומר דבזה ג״כ איכא נ״מ בין הפקיד סתם להפקיד לזמן, דבהפקיד סתם יכול גם לזרוק הפקדון לפניו כיון דכל שעה יכול לבטל התחייבות שמירת הפקדון, ואינו סובר דצריך הוא לומר הרי שלך לפניך, אבל בהפקיד לזמן כיון דזה שיהי׳ הפקדון משומר עד הזמן מזה אינו יכול לחזור ורק דאמרינן דכשמחזיר לבעלים כבר הוי משומר, לכן סובר הראב״ד דבזה צריך להחזיר מיד ליד, אבל אם יזרוק ויתפזרו המעות אינו מחוייב המפקיד לקבצם מעל הקרקע, ונמצא דבמה שחולקים הרמב״ן והרשב״א אם יכול לזרוק לפניו ואם מחוייב להחזיר מיד ליד בזה מחלק הראב״ד דהיכי שקבל לזמן מחוייב למסרם חזרה מיד ליד כדרך שמירה, אבל אם קבלם סתם כיון שיכול כל שעה לבטל חיוב הפקדון יכול אפי׳ לזרוק לפניו ולכן העמיד כשהפקיד לזמן.
הפקדון והאבדה לא נתנו להתבע אלא במקומן וכו׳משנה בבא קמא י,ו: הגוזל את חברו, או שלוה הימנו, או שהפקיד אצלו בישוב – לא יחזיר לו במדבר. על מנת לצאת למדבר – יחזיר לו במדבר.
פיהמ״ש שם: תקנה זו היא לבעל המעות, ולפיכך אם אמר בעל המעות לזה שהן בידו, תן לי מה שיש לי אצלך כאן במדבר, כופין אותו לפרעו מעותיו.
בפיהמ״ש מסביר את התקנה למלוה = ״בעל המעות״, שהוא יכול לתבוע את חובו גם במדבר, אבל הלוה אינו יכול לכופו לקבל במדבר. אבל המפקיד פקדון אינו יכול לתבוע במדבר שהרי בסתם השומר מחזיק את הפקדון בביתו ואינו מוציאו משם. אבל השומר, כמו הלוה, אינו יכול לכפות על המפקיד או המלוה לקבל את שלו במדבר. אף רש״י ז״ל מפרש את הטובה שתקנו באופן שהיא גם לבעל המעות וגם למפקיד: ״אין זה יכול לכופו לקבל חובו או פקדונו במדבר, דלאו מקום שימור הוא״. כלומר, כיון שבמדבר אינו ניתן לשמור את חפציו, לפיכך, אין זה לטובתו שיחזירו לו את פקדונו שם.
בבא קמא קיח,א:
ורמינהו: מלוה משתלמת בכל מקום, אבידה ופקדון אין משתלמין אלא במקומן. אמר אביי, הכי קאמר: מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום, אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן. על מנת לצאת במדבר: פשיטא! לא צריכא, דאמר ליה, ליהוי האי פקדון גבך דאנא למדבר נפיקנא, ואמר ליה איהו, אנא למדבר נמי בעינא למיפק, אי בעינא לאהדרינהו לך התם מהדרנא לך.
הר״ח ז״ל (בשם ספר הנר) מפרש את סוגייתנו, ומדבריו נראה שגירסתו הייתה קצת שונה:
הגוזל את חבירו או שלוה ממנו או שהפקיד לו בישוב לא יחזיר לו במדבר. ורמינהו: מלוה משתלמת בכל מקום, אבידה ופקדון אין משתלמין אלא במקומן. ותירצה אביי, תני: מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום, אבדה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן. על מנת לצאת במדבר יחזיר לו במדבר, אוקמינה כגון דאמר ליה, נהוי האי פקדון גבך, ואמר ליה האיך, אנא למדברא בעינא למיזל, אמר ליה, אנא נמי התם קא אזילנא, דאמרינן הכי קאמר ליה, אי מהדרת לי במדבר מקבילנא מינך.
לפי גירסת רבינו חננאל אין צורך שהשומר יגיד במפורש שאם הוא, השומר, ירצה יחזיר לו במדבר, אלא שאנו מפרשים כך את כוונתו של המפקיד שהוא מסכים לקבל ממנו במדבר. זאת אומרת, יש כאן גילוי דעת המועיל גם בלא שנאמרו דברים מבוארים1. ראינו שהתקנה היא בהחזרה והיא לטובת המפקיד והמלוה, שאין להכריחם לקבל את שלהם במקום שאינו משומר. לדעת הר״ח מספיק רמז מצד המפקיד לגלות דעתו שהוא מסכים לקבל את החזרת הפקדון במדבר.
הרי״ף העתיק סוגיא זו גם בבבא קמא (פרק י רמז רכה) ופעם נוספת בבבא מציעא (סוף פרק ג רמז שנ):
ורמינהי: מלוה משתלמת בכל מקום. אבדה ופקדון אין משתלמין אלא במקומן! אמר אביי, הכי קאמר: מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום, אבדה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן. שמעינן השתא ממתניתין ומברייתא, דהמלוה את חבירו בישוב אית ליה רשותא למיגבה מיניה בדברא אפילו בעל כרחיה דלוה, אבל אי לא בעי מלוה לאיפרועי בדברא לית ליה רשותא ללוה למימר ליה למלוה, הא לך זוזי דאית לך גבאי, אלא קיימי באחריותיה דלוה עד דפרע ליה למלוה בישוב כדאוזפיה בישוב.
והני מילי מלוה, אבל אבדה דאשכחה בישוב, אי נמי פקדון דאיתפקד גביה בישוב, לית ליה למרי אבדה או למרי פקדונא רשותא למתבעיה לחבריה בגויה ובדברא היכא דליתנהו גביה. וכי היכי דלא מחייב חבריה לאהדרינהו ניהליה בדברא היכא דליתנהו גביה, הכי נמי אי איתנהו גביה ולא בעא מרייהו לקבלינהו בדברא, לית ליה רשותא להאיך לאותבינהו גביה ולמיזל, אלא מיחייב באחריות עד דמהדר להו לישוב, כדאפקדינהו ניהליה בישוב.
אולם בשני המקומות השמיט את הדיון על לשון המשנה ״על מנת לצאת במדבר״, ויבואר לפנינו.
רבינו פוסק: ״כיצד? הפקיד אצלו בירושלםאינו יכול לתבעו בנוב; ואם החזיר לו פקדונו בנובמקבלו ממנו״. מנין לקח רבינו תוספת זו, הרי במשנה לא הוזכרו שני יישובים? ועוד, שהרי הדוגמאות המופיעות במשנה הן של יישוב ומדבר ולא של שני ישובים!
ברם הרואה יראה שסוגייתנו יש בה כמה דקדוקים. לכאורה למה הקפיד התנא של משנתנו לומר ״שהפקיד אצלו בישוב, לא יחזיר לו במדבר״, ולמה לא השמיענו חידוש גדול יותר ״שהפקיד אצלו בירושלים לא יחזיר לו בנוב״, והרי בברייתא שנינו: ״אבידה ופקדון אין משתלמין אלא במקומן״, ולכאורה מקומן הוא דוקא אותו יישוב שבו הופקד אצלו. אולם בגמרא העמידו לחלק בין תביעה להחזרה. ״אמר אביי, הכי קאמר: מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום. אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן״ – ליתבע דוקא, אבל להחזיר הדין שונה. מה ההבדל ביניהן? למה להתבע לא ניתנו אלא במקומן אבל להחזיר ניתן אפילו שלא במקומן? מדוע?
ברם רש״י ז״ל פירש את טעם התקנה לטובת המפקיד – משום שמדבר אינו מקום שימור, אבל זה לא שייך ביישוב אחר שהרי כל יישוב הוא מקום משומר. מעתה מוכח כי דוקא לתבוע לא ניתן אלא ״במקומן״, והוא מפני שבדרך כלל שומר חנם מניח את הפקדון במקום משומר בביתו (כלעיל ד,ב) ואינו מוליכו עמו בנסיעותיו. לפיכך, לא ניתן הפקדון ליתבע אלא במקומו. אולם אם ישנו עמו, והוא רוצה להחזירו למפקיד, כל שמחזירו במקום שימור, והיינו יישוב, על המפקיד לקבלו.
נמצא שרבינו בא להאיר לנו את פירוש הסוגיא. לפיכך הביא תחילה את לשון הברייתא, אבל במקום ״אין משתלמין אלא במקומן״ שינה לכתוב בלשונו של אביי: ״לא נתנו להתבע אלא במקומן״, והמשיך לפרש שמקומן הוא אותו יישוב שבו הופקד: ״הפקיד אצלו בירושלם – אינו יכול לתבעו בנוב״ – לתבעו דוקא, אולם ״אם החזיר לו פקדונו בנוב – מקבלו ממנו״. כך היא משמעות לשון המשנה: ״הפקיד אצלו בישוב – לא יחזיר לו במדבר״ – דוקא במדבר לא יחזיר לו, אבל ביישוב אחר יחזיר. כלומר, במשנה מדובר על ההבדל בין מדבר ליישוב סתם, דהיינו איזה יישוב שיהיה.
אולם שינה רבינו את לשון התנא. במקום הפיסקה הקצרה ״הפקיד אצלו בישוב – לא יחזיר לו במדבר״, האריך לבאר וכתב: ״הפקיד אצלו ביישוב והביא לו פקדונו במדבר, אינו מקבלו ממנו אלא יאמר לו וכו׳ ״ – כלומר, שאם אינו מקבלו צריך להסביר מדוע אינו מקבלו! הלא דבר הוא! אלא במקום קביעה שהיא לכאורה מוחלטת ״לא יחזיר לו במדבר״ בכל מקרה, משמיענו רבינו שאין הדבר כך. בהחלט יתכן מקרה שיש לו להחזיר במדבר, אלא שבסתם יש לו רשות למפקיד לסרב לקבל אם יכול לטעון, ״אין זה כדרך שהפקדתי אצלך ביישוב״. כדרכנו למדנו שאם כאשר הפקיד אצלו ביישוב גילה דעתו שיהא מוכן לקבלו במדבר, הרי הדרך שהפקיד אצלו ביישוב היה בהסכמה להחזיר במדבר, ובכגון זה יקבל ממנו.
מסתבר שרבינו גרס כמו הר״ח שהיה רמז לגילוי דעת, אבל ברור שגילוי דעת כזה יכול להיות בכמה לשונות שונים ולאו דוקא בלשון שכתב הר״ח שהוא דוגמה אשר לא נתפרשה בגמרא ולא העתיקה הרי״ף. בכל מקרה צריך לשקול את משמעות הדברים שנאמרו. לפיכך לא הזכיר בדיוק איזה לשון נאמר, אלא העדיף לנסח את הדברים בצורה אחרת – המפקיד צריך להסביר שאינו רוצה לקבל את הפקדון מפני שכך הוסכם ביניהם בתחילה: ״כדרך שהפקדתי אצלך ביישוב״; אבל אם אינו יכול לטעון שכך הובן ביניהם בתחילה – צריך לקבל.
הפקדון והאבדה...כיצד? הפקיד אצלו בירושלם...הפקיד אצלו ביישוב – פתח רבינו בפקדון ואבידה אך את המשך דבריו מביא רק לגבי הפקדון. אלא מכיון שהלכות אלו עיקר עניינם הוא הפקדון, לכך פירט רבינו בדוגמאות שהביא פקדון, והוא הדין לאבידה.
1. גם לפי הגירסה שלנו בגמרא מדובר שלא התנה כתנאי בני גד ובני ראובן אשר על כן אין כאן אלא גילוי דעת, אבל מכל מקום לפי גירסתנו אין כאן אומדנה בעלמא אלא גילוי דעת מפורש: ״אי בעינא לאהדרינהו לך התם – מהדרנא לך״. השווה הלכות מכירה יא,ח: ״מי שמכר...ופירש בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני...הרי זה כמוכר על תנאי וכו׳⁠ ⁠⁠״. ברור שהוא הדין בכל דיני ממונות.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהמשנה למלךמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטההכל
 
(יב) המפקיד אצל חבירו, והלך בעל הפיקדון למדינת הים, והרי השומר רוצה לפרשא או לצאת בשיירהב, יש מי שהורה שאם בא השומר והביא הפיקדון לבית דין, נפטר מאחריות שמירתו. ודברים של טעם הן, שאין אוסרין זה במדינה זו מפני פיקדון של זה שברחג, ואי אפשר לו להוליכו עמו, שמא יארעוד אונס ויהיה חייב באחריותו. ובית דין מפקידין אותו ביד נאמן אצלם, משום השב אבידה לבעלים:
A question arose when a person entrusts an article to a colleague and then journeys overseas, and afterwards, the watchman also desires to travel overseas or depart in a caravan. There is an authority who ruled that if the watchman brings the entrusted article to the Jewish court, he is absolved of his responsibility.
These are well-reasoned words. For we do not imprison the watchman in this city because of the object entrusted to him by the person who departed overseas. The watchman cannot take the entrusted article with him, lest it be destroyed by factors beyond his control. The court should then entrust the article to a faithful person. This is like returning a lost object to its owner.
א. בד׳ (גם פ) נוסף: מיבשה לים. אך בכתבי⁠־היד לית, וכן לית בלשון המשנה גיטין ו, ז ועוד.
ב. ד: בשיירא. אך הצורה העברית כבפנים.
ג. ד (גם פ): שהלך. אך לשון הפנים יותר מבהירה את הנימוק.
ד. ד (גם פ): יארע לו. אך לשון חכמים כבפנים, ע׳ למשל משנה כלאים ז, ז בכ״י רבנו.
משנה תורה דפוסיםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל
הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְהָלַךְ בַּעַל הַפִּקָּדוֹן לִמְדִינַת הַיָּם וַהֲרֵי הַשּׁוֹמֵר רָצָה לְפָרֵשׁ מִיַּבָּשָׁה לַיָּם אוֹ לָצֵאת בְּשַׁיָּרָא יֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁאִם בָּא הַשּׁוֹמֵר וְהֵבִיא הַפִּקָּדוֹן לְבֵית דִּין נִפְטַר מֵאַחֲרָיוּת שְׁמִירָתוֹ וּדְבָרִים שֶׁל טַעַם הֵם שֶׁאֵין אוֹסְרִין זֶה בִּמְדִינָה זוֹ מִפְּנֵי פִּקָּדוֹן שֶׁל זֶה שֶׁהָלַךְ וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהוֹלִיכוֹ עִמּוֹ שֶׁמָּא יֶאֱרַע לוֹ אֹנֶס וְיִהְיֶה חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ וּבֵית דִּין מַפְקִידִין אוֹתוֹ בְּיַד נֶאֱמָן אֶצְלָם מִשּׁוּם הֶשֵּׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים:
[כ] וכן ס״ה משמו:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה יא]

המפקיד אצל חבירו והלך בעל הפקדון וכו׳ – זה לא נזכר בגמרא אבל דברי טעם הם כמו שכתב רבינו:
המפקיד אצל חבירו והלך...למדינת הים וכו׳ – כבר נתבאר לעיל (הלכה א): ״מוכרן בבית דין מפני השב אבדה לבעלים״. והוא מפני שעל בית דין לטפל בצרכיהם של כל הציבור. ראה בבא מציעא לט,א שאלו: ״ולוקים אפוטרופא לעולם!⁠״ – כלומר, גם מי שיצא לדעת והניח נכסיו, ימנה בית דין אפוטרופוס לטפל בנכסים שלא יאבדו. ותירצו: ״אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן״. פירש״י: ״אין בית דין טורחין לבקש אפוטרופוס לאנשים גדולים שנתמלא זקנם לפי שלא ימצאוהו, דבשלמא ליתמי איכא דשמע להו והוי אפוטרופוס לדבר מצוה, אבל לדיקנני לא שמעי להו״. אבל מוכח מכל הסוגיא שם שיש לבית דין לפקח מי ירד לנכסים הנטושים, אלא שאין חייבים להעמיד אפוטרופוס. וכך כתב רבינו בהלכות נחלות ז,ה:
ולמה לא יעמידו בית דין אפטרופוס לעולם על הכל, בין במטלטלין בין בקרקע, עד שיבואו הבעלים או עד שיודע בודאי שמתו? לפי שאין בית דין חייבין להעמיד אפטרופוס לגדולים שהן בני דעת.
ולהלן שם הלכה ח:
מי שיצא לדעת והניח נכסיו, ואין ידוע להיכן הלך ולא מה אירע לו, אין מורידין קרוב לנכסיו, ואם ירד – מסלקין אותו. ואין בית דין צריכין להטפל בו ולהעמיד לו אפטרופוס, לא לקרקע ולא למטלטלין, שהרי לדעתו יצא והניח נכסיו.
הרי מבואר שמעיקר הדין יש לבית דין חובה למנוע בזבוז הנכסים, אשר על כן אם ירד קרוב מסלקים אותו, אבל אינם צריכים לעשות יותר מזה הואיל והוא לא דאג למנות מי שיטפל ברכושו ועזב אותו מדעתו.
מעתה מי שהפקיד פיקדון ביד שומר והלך למדינת הים, אין בו אשמה כלל, ובית דין צריכים לפקח שלא יפסיד, וכך מבואר לעיל (הלכה א-ב). והוא הדין לנידון שלנו, אם השומר רצה לצאת בשיירה, איך ניתן לאסור עליו לצאת? אלא במקרה כזה בית דין מפקידין אותו ביד נאמן אצלם, משום השב אבדה לבעלים.
והשווה הלכות שכירות ז,ז: ״מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו או שהטעהו עד שהכניס פירותיו, והניחם והלך לו, יש לבעל הבית למכור מאותן הפירות כדי ליתן שכר הפועלין שמוציאין אותן ומשליכין אותן בשוק. ומדת חסידות היא שיודיע בית דין וישכרו ממקצת דמיהן מקום, משום השב אבידה לבעלים, אע״פ שעשה שלא כהוגן״.
הרי יש דירוג בחובת בית דין. א) כאשר מדובר בנכסי יתומים או שבוי, חייב בית דין לטפל בנכסים ולהעמיד אפטרופוס שהרי בית דין אביהם של יתומים. ב) אם יצא לדעת ומינה שומר אלא שהשומר רוצה להתפטר, בית דין מפקידים אצל נאמן. ג) יצא לדעת ועזב את נכסיו, אחריות בית דין מוגבלת לכך שישגיחו להוריד אריס שלא יבזבז את הנכסים, ויקח חלק מן הריווח. ד) נהג שלא כהוגן, אין חיוב לטפל בנכסיו, אבל אם נודע לבית דין ונמסר להם הרכוש, עליהם לנסות להציל מה שניתן להציל על ידי שכירת פועלים ומקום לאכסן את הרכוש העזוב, ויוציאו הוצאות מדמי הרכוש העזוב. והרי זו מידת חסידות.
וראה שם בהלכות נחלות הארכנו בבאור ענין זה.
יש מי שהורה – לא זכיתי למצוא.
משנה תורה דפוסיםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שאלה ופקדון ז, משנה תורה דפוסים שאלה ופקדון ז, מקורות וקישורים שאלה ופקדון ז, ראב"ד שאלה ופקדון ז, הגהות מיימוניות שאלה ופקדון ז – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מגדל עוז שאלה ופקדון ז – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מגיד משנה שאלה ופקדון ז, לחם משנה שאלה ופקדון ז, משנה למלך שאלה ופקדון ז – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מרכבת המשנה שאלה ופקדון ז – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אור שמח שאלה ופקדון ז – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אבן האזל שאלה ופקדון ז, יד פשוטה שאלה ופקדון ז – פירוש הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל עם תיקונים והוספות מאת המחבר, באדיבות משפחתו והוצאת מכון מעליות ליד ישיבת ברכת משה במעלה אדומים (כל הזכויות שמורות); מהדורה דיגיטלית זו הוכנה ע"י על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד

She'eilah uPikkadon 7 – Translated and annotated by Rabbi Eliyahu Touger (Moznaim Publishing, 1986–2007) (CC-BY-NC 4.0), Rambam Mishneh Torah Printed Versions She'eilah uPikkadon 7, Mishneh Torah Sources She'eilah uPikkadon 7, Raavad She'eilah uPikkadon 7, Hagahot Maimoniyot She'eilah uPikkadon 7, Migdal Oz She'eilah uPikkadon 7, Maggid Mishneh She'eilah uPikkadon 7, Lechem Mishneh She'eilah uPikkadon 7, Mishneh LaMelekh She'eilah uPikkadon 7, Mirkevet HaMishneh She'eilah uPikkadon 7, Or Sameach She'eilah uPikkadon 7, Even HaEzel She'eilah uPikkadon 7, Yad Peshutah She'eilah uPikkadon 7

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×