(הקדמה)
פתיחה לפרק שביעי
פרק זה דן על החזרת הפקדון. ברור שבסוף תקופת השמירה צריך להחזיר את הפקדון כמו שהוא. אולם בנסיבות מסויימות גם החזרת ערכו הכספי נחשבת החזרה. וכן ישנם מקרים אחרים שההחזרה נעשית בצורה שונה.
חובתו של השומר היא לשמור על הפקדון כדי שיוכל להחזירו למפקיד בשלימותו. אולם יש ולא ניתן למנוע נזק והפסד לפקדון כמו שהוא, אבל ניתן למכרו ובכך לשמור על ערכו הכספי. למשל, פירות המתחסרים יתר מן הרגיל או עלולים להרקיב לגמרי, או חמץ לפני שנאסר בהנאה וכיו״ב, חייב השומר למוכרם בבית דין מפני השב אבידה – כלומר, כדי שיתאפשר לו להחזיר לכל הפחות את שוויו של הפקדון. כיון שדמי הפקדון אינם הפקדון עצמו, התירו לו להשתמש במעות אלה, אלא שזכות זו גורמת שנעשה עליהן שומר שכר. ואם השתמש הרי הוא מתחייב כלווה או שואל. אולם, הפקיד מעות אין להשתמש בהן כלל אלא אם הנפקד הוא שולחני או חנווני, וגם במקרה זה יש תנאים מסויימים. כל עוד נמצא אצלו הפקדון המקורי, אסור לשומר להשתמש בו ואפילו לטלטלו לצרכו, כי שימוש כזה הרי הוא שליחות יד, אם לא שיש בשימוש זה גם צורך הפקדון, ואז חייב לטפל בו כדי שיוכל להחזירו בלא נזק. (א-ט)
בסוף הפרק מוצעים כמה דינים בהחזרת פקדון השונה מן הרגיל: קיבל פקדון ממי שאין לקבל – למי מחזיר; היכן ניתן להחזיר את הפקדון והיכן לא; אם המפקיד נסע למרחקים ורוצה השומר לצאת למדינת הים, איך ניתן להסתלק מאחריותו על הפקדון ולהחזירו מיד. (י-יב)
(א-ב) המפקיד פירות וכו׳ –
משנה בבא מציעא ג,ו: המפקיד פירות אצל חברו, אפילו הן אובדין הרי זה לא יגע בהן. רבן שמעון בן גמליאל אומר, מוכרן בבית דין מפני השב אבדה לבעלים.
פיהמ״ש שם: מחלוקתם אינה אלא כשאבד מהן כשיעור חסרונן הידוע או שהיה פחות. אבל אם התחילו להתקלקל ואבד מהן יותר מחסרונן הידוע, לדברי הכל מוכרן בבית דין. ויתבאר לקמן שיעור החסרון למיני הזרעונים. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
בבא מציעא לח,א (עם שני תיקוני גירסא קלים עפ״י דק״ס):
[לא יגע בהן:] מאי טעמא? אמר רב כהנא, אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו. ורב נחמן בר יצחק אמר, חיישינן שמא עשאן המפקיד תרומה ומעשר על מקום אחר...אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן, מחלוקת (במשנה) בכדי חסרונן אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין. אדרב נחמן בר יצחק ודאי פליגא, אדרב כהנא מי לימא פליגא? כי קאמר רב כהנא בכדי חסרונן קאמר. והא רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו קאמר? גוזמא בעלמא.
מיתיבי: לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר. וליחוש דלמא הוו להו יותר מכדי חסרונן וזבנינהו, וקא אכיל טבלים! יותר מכדי חסרונן לא שכיח. ואי משתכחי מאי, מזבנינן להו? וליחוש שמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר! כי מזבנינן נמי – לכהנים בדמי תרומה מזבנינן להו. ולרב נחמן בר יצחק נמי נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה? בהא פליגי1: דרבה בר בר חנה סבר יותר מכדי חסרונן לא שכיח מידי, וכי משתכח לקמיה הוא דהויא יתר מכדי חסרונן (לזמן מרובה יש באבודן יתר מכדי חסרונן – רש״י), (אי) [וכי] עביד להו בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר, מקמי(ה) דהוו להו יותר מכדי חסרונן עביד להו. הלכך כי הוו להו יותר מכדי חסרונן, נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה. ורב נחמן בר יצחק סבר, יתר מכדי חסרונן משכח שכיח, וכי הוו להו, לאלתר הוא דהוו להו. ואי אמרת נזבנינהו, זימנין דקדים ומזבין להו, וכי עביד להו בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר לא ידע דזבנא, וקא אכיל טבלים.
מיתיבי: המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו, יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש, הרי זה לא יגע בהן, דברי ר׳ מאיר; וחכמים אומרים, עושה להם תקנה ומוכרן בבית דין, וכשהוא מוכרן, מוכרן לאחרים ואינו מוכרן לעצמו...קתני מיהת: פירות והרקיבו, מאי לאו אפילו יתר מכדי חסרונן (ואיכא למאן דאמר לא יגע, ואת אמרת דברי הכל מוכרן – רש״י)? לא, בכדי חסרונן. והא יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש, דיתר מכדי חסרונן נינהו! שאני הני כיון דקם – קם (כיון שהחמיץ, כך יעמוד בחימוצו לעולם ולא יתקלקל יותר – ר״ח)...
וחכמים אומרים, עושה להם תקנה ומוכרן בבית דין – מאי תקנתא עביד להו? אמר רב אשי, לקנקנים. במאי קא מיפלגי? דמר סבר, להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו; ומר סבר, אפילו להפסד מועט נמי חששו.
רשב״ג אומר, ימכרם בבית דין מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים: אתמר: רבי אבא ברבי יעקב אמר רבי יוחנן, הלכה כרבן שמעון בן גמליאל; ורבא אמר רב נחמן, הלכה כדברי חכמים.
פירש רבינו חננאל ז״ל:
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מחלוקת תנא קמא ורשב״ג דאמר תנא קמא, לא יגע בהן, בזמן שחסרונן כדתנן במתניתין: הרי זה יוציא לו חסרונות, אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין. הא דאמר ר׳ יוחנן דברי הכל מוכרין בבית דין ודאי פליגי אדרב נחמן בר יצחק, דהוא אמר, חיישינן שמא עשאן תרומה, ותרומה אינה נמכרת לשום חולין, ור׳ יוחנן הא אמר, מוכרן, הלכך ודאי פליגי.
לימא דהא דר׳ יוחנן פליגא נמי אדרב כהנא דהא איהו נמי לא ימכרם קאמר. ודחינן: אית לן למימר דלא אמר רב כהנא לא ימכרם אלא היכא דחסרי פחות מכדי חסרונן, והוא כדתנן לקמן: לחיטים ולאורז ט׳ חצאי קבין לכור וכו׳, אבל בחסרון יותר מזה לא אמר רב כהנא לא ימכור, ולא פליגא עליה דר׳ יוחנן.
ומקשינן לר׳ יוחנן: וניחוש דלמא הוה בהן יתר מכדי חסרונן ששנינו במשנתינו, ימכרם על פי בית דין מי שהיו מופקדין אצלו, ולמה שנינו, לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה וכו׳. פי׳, כגון שהיו לו פירות טבל בביתו ואמר, הפירות שיש לי פקדון אצל פלוני הרי הן תרומה על הפירות הללו ואוכלם על מנת שפירותיו קיימין, וכיון שמכרם נמצא אוכל טבלים למפרע. ופרקינן: כי מזבנינן להו להנהו פירי, לכהנים מזבנינן להו בדמי תרומה שאם יבואו בעליהן ויאמרו כי תרומה היו, יחזרו דמיהן לכהן, והדבר ידוע שאין בעליהן עושין אותן תרומה על מקום אחר אלא בקרוב זמן, שדבר ברור הוא שאין בתוך זה הזמן עלה בהן יותר מכדי חסרונן, דאמרינן ודאי חל עליהן שם תרומה ונפטרו הפירות שהפרישן עליהן, אבל אחר זמן הרבה דאיכא למיחש דלמא הוה בהו יותר מכדי חסרונן – לא. ועל אורחא דא מסקנא דשמעתא הדא. ומקשינן: המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו וכו׳. פי׳ כיון דקם קם, כיון שהחמיץ כך יעמוד בחימוצו לעולם...וחכמים אומרים, עושה להן תקנה ומוכרן בבית דין, וכשמוכרן, מוכרן לאחרים ולא לעצמו. עושה להן תקנה, אסקינן תקנה זו לקנקנים שלא יפסידו לגמרי ואפילו הפסד מועט חששו.
והלכה כחכמים וכר׳ יוחנן. רשב״ג אומר, ימכרם בבית דין מפני שהוא כמשיב אבידה. קימא לן דחלוקת חכמים ורשב״ג בכדי חסרונן כר׳ יוחנן, והלכה כחכמים. ואע״ג דחכמים דברייתא קיימי כרשב״ג. אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין לאחרים ולא לעצמו.
כתב הרי״ף (רמז של):
איתמר: אמר ר׳ יוחנן, הלכה כרשב״ג; ורבא אמר רב נחמן, הלכה כדברי חכמים. והלכתא כדפסק רב נחמן דבתרא הוא.
חזינן לרבוואתה דאוקמו לחכמים דברייתא כדרשב״ג דמתניתין, ואפקוה מהלכתא משום דפסק רב נחמן הלכה כחכמים דמתניתין. ואנן לא סבירא לן הכי, דהאי דקתני בברייתא לענין יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש, ליתא במתניתין כל עיקר, דהא אמרינן בגמרא דבתקנת קנקנים פליגי – דר׳ מאיר סבר, להפסד מרובה דאינון הפירות ביתר2 מכדי חסרונן חששו, והאי יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש כיון דקם – קם ולא מתוסף ביה פסידא, הלכך לא יגע בהן. ואי משום הפסד קנקנים – הפסד מועט הוא ולהפסד מועט לא חששו. ורבנן דפליגי עליה סברי להפסד מועט נמי חששו ומזבין ליה להאי יין שהחמיץ, ושמן שהבאיש, ודבש שהדביש, ואע״ג דקם – קם ולא מתוסף ביה פסידא, משום תקנת קנקנים דלא ליפסדן. והא מילתא ליתא במתניתין, הלכך הלכה נמי כרבנן דברייתא.
כתב רב האי גאון בספר המקח והממכר (עמק השער, בני ברק תשנ״ד; שער ו׳ עמ׳ צב):
העניין השני – היכא שהמפקיד הלך למקום אחר, או כגון שהוא נמנע מלהתחבר עם הנפקד על זה הענין, אינו ראוי לנפקד שימכר אותו חפץ אלא אם הגיע ההפסד לשיעור הידוע והמבואר כדין, הא כל זמן שלא הגיע ההפסד לשיעור המבואר, אין עליו שיגע בו יד, כדגרסינן: המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודים לא יגע בהן. רשב״ג אומר, מוכרן בבית דין מפני השב אבדה לבעלים. ואמר רבה בר בר חנה א״ר3 יוחנן, מחלוקת בכדי חסרונן, אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין. ואם יש על המשיב לשאול, ומי יאמר שזאת המשנה בשאין בעל הפקדון באותו מקום? יש שתי תשובות בדבר: חדא – שאלו היה המפקיד שם לא היה לנפקד שיגע יד בפקדונו לא בכדי חסרון ולא ביותר מכדי חסרון אלא שיודיענו. ועוד – דקתני באותה משנה: מוכרן בבית דין. ואלו היה המפקיד באותו מקום, למה הוא צריך לבית דין, וכי בית דין דנין על אדם מה שראוי לעשות משלו, הא אדם רשאי לחבל בעצמו. הא למדת שאין המשנה הזאת שנויה אלא בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים, וכל היכא שהיה פחות מכדי חסרונן לית דין ולית דיין דודאי וברור אין לו שיגע יד, אבל חלקו חכמים ורשב״ג בכדי חסרונן וכדמפרש פלוגתייהו במאי פליגי, רבנן סברי להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו; ורשב״ג סבר, להפסד מועט נמי חששו, ואין הלכה כרשב״ג דהא אמר רבא אמר רב נחמן, הלכה כחכמים.
ופירוש כדי חסרונן, כגון כל מיני פירות, דכל זמן דהן עומדים, בלא ספק שהן נפחתים בין במדתם בין במשקלם מפני שמייבשים, ויש לכל מדה ולכל דבר זמן ידוע כמה הם נפחתים, דלעולם בכדי הפסד הידוע אין לשומר אבדה או לנפקד שימכור, אבל אם הוסיף ופיחת על החסרון הידוע כגון באורך הזמן אירע בפירות רקביבות או הפסד הדומה לו, יש לשומר אבדה ולנפקד למוכרן בלבד שלא יתאונו בדמיהם...
וכל היכא שיכולים שומר אבדה והנפקד שלא ימכרו פירות, לבעליהן הוא יותר יפה להם לפי שחביבות האדם על פירותיו, ואע״פ שמוסיף עליהם יותר מכדי דמיהם, כדגרסינן: מאי טעמא? אמר רב כהנא, אדם רוצה בקב שלו מתשעת קבין של חברו. וזה שאמרו תשעת קבין – לאו דוקא, שעיקרו לא הוא אלא בכדי חסרונו. אלא דרך הגמרא כשרוצה להרבות בדבר פותח בלשון תשעה כמו שהוא דרך המקרא בלשון שבעה ויותר שנהגו בקבין כדגרסינן: אשה רוצה בקב ותפלות יותר מתשעת קבין ופרישות. ועוד, שהרי פירשו בגמרא לענין מחלוקת בכדי חסרונן: לימא פליגי דרב כהנא! כי קאמר רב כהנא נמי בכדי חסרונן. והא רוצה בקב שלו מתשעת קבין של חברו קאמר! גוזמא בעלמא.
ראה לקמן הלכה ד מפורש בדברי רבינו ״במה דברים אמורים? בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים״, והם הם דברי רב האי גאון.
הקשה הרא״ש (פרק ג סי׳ יא) על פסק הרי״ף שהלכה כרב נחמן שהוא בתרא, והרי אין הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך! ברם ראינו שגם רבינו חננאל, ולמעלה בקדש גם רב האי גאון, פסקו כחכמים כמו שפסק רבא אמר רב נחמן. וראה בסמוך (הלכה ג, ד״ה המפקיד חמץ) מובאת סוגיא מפסחים יג,א שבה רצו להוכיח שהלכה כרשב״ג ודחה אביי והעמיד כחכמים ור׳ יוחנן. נמצא שגם רבא וגם אביי פוסקים כחכמים, ולפיכך הלכה כמותם.
מפני השב אבידה – לפירוש טעם זה נשאל הרי״ף, ואסירי תודה אנו להרב דוב צבי רוטשטיין שליט״א שמסר לי העתקתו מכ״י ששון 593 סימן נז, המתפרסמת כאן לראשונה. באמצע התשובה יש חסרון כמה מילים ומסומן בקווים:
שאלה: הא דתניא
(משנה בבא מציעא ב,ח): מצא ספרים קורא בהם אחת לשלשים יום וכו׳, והא דת״ר (גמרא שם ל,א): המוצא כלי עץ משתמש בהן כדי שלא ירקבו; וכל מאי דגרסינן מעניינא דדן בכוליה הדין פרקי דאלו מציאות והמפקיד, כגון
(בבא מציעא לח,א): המפקיד פירות אצל חברו, וכדאוקימנא בגמרא: מחלוקת בכדי חסרונן, אבל יתר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין. אם נמנע א׳ מאלו מלהשתמש בכלים או מלמכור הפירות וגרמו פסידא לבעל האבידה או למפקיד, מי מחייבינן להו לשלומי כל חד וחד כדיניה? או דילמא כיון דאשכחן טעמיה דרשב״ג מפני השב אבדה לבעלים, דאע״ג דלית הילכתא כר׳ יוחנן דפסק הלכתא כוותיה אלא כרב נחמן דפסק הלכתא כדברי חכמים, הא אוקימנא בהדיא דביותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין, וה״ל טעמא דרשב״ג וחכמים בהאי אנפא טעמא חדא – מפני השב אבדה לבעלים; שמעינן מינה דכל מאי דמחייבינן למוצא אבדה, כגון מוצא ספרים ומוצא כלי עץ, וכמו כן למופקדין אצלו פירות חברו, שישתמשו בכלים ושימכרו הפירות בבית דין – לאו דאי ממנעי למיעבד מחייבי לשלומי, אלא שלא יהו עוברין על לא תוכל להתעלם כדין המוצא אבדה.
תשובה: מה שאמרת: לאו דאי ממנעי מיחייבי לשלומי וכו׳ – לא נאמר [׳לא תוכל] להתעלם׳ בענין הזה, אבל נאמר במי שמצאה ולא נטפל בה להחזירה. שאם נ[טפל ב]ה להחזירה ואבדה מחמת שפשע בה, נתחייב – – – – כך ולא נעשה בו, והיתה סיבת פסידתו מחמת שלא עשה בו, כמו שאמרנו, הוא מחוייב בהפסדו כל אחד כדינו, יש מהן שדינו כשומר חינם והוא המופקד אצלו, ומוצא אבידה דינו כשומר שכר. זהו מה שנ״ל בשאלה זו.
הרי מפורש שהנפקד שלא עשה מעשה למנוע את ההפסד פושע הוא וחייב לשלם4. וראה שרבינו מדגיש דבר זה שוב לפנינו (הלכה ג): ״יוצא ומוכרו בשוק לשעתו משום השב אבדה״, ובהלכה ד: ״שזו חובה עליו משום השב אבדה לבעלים״.
ימכור לכהנים בדמי תרומה – מובן מאליו שדין זה אמור רק בארץ ישראל שיש שם הפרשת תרומה, אבל בחוצה לארץ שאין תורמים ומעשרים – ימכור לכל אדם כשער המצוי. הראב״ד אינו משיג אלא מציין דבר זה.
שמא עשו אותן הבעלים תרומה או תרומת מעשר על פרות אחרות – שונה דינה של תרומה גדולה מדינה של תרומת מעשר. תרומה גדולה אין להפרישה לכתחילה שלא מן המוקף, אך אם עבר והפריש – תרומתו תרומה, בעוד שתרומת מעשר מותר לכתחילה להפרישה שלא מן המוקף.
השווה הלכות תרומות ג,יז:
אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף. כיצד? היו לו חמשים סאה בבית זה וחמשים סאה בבית אחר לא יפריש מאחד מהן שתי סאין על המאה, שנמצא מפריש ממקום זה על מקום אחר, ואם הפריש שלא מן המוקף תרומתו תרומה.
אולם להלן שם הלכה כ:
תרומת מעשר מפרישין אותה שלא מן המוקף שנאמר, ׳מכל מעשרותיכם...תרימו׳
(במדבר יח, כח-כט) – אפילו מעשר אחד במדינה זו ומעשר אחד במדינה אחרת מפריש תרומה מאחד על הכל. ותלמידי חכמים אין תורמין אלא מן המוקף ואפילו תרומת מעשר.
נמצא שיותר יש לחוש לשמא עשאן תרומת מעשר מאשר שמא עשאן תרומה. ואם חוששים לתרומה לא כל שכן שיש לחוש לתרומת מעשר.
לא הזכיר רבינו חשש שמא עשאום הבעלים מעשר על פירות אחרים למרות שמותר בו לכתחילה להפריש שלא מן המוקף (הלכות מעשר א,ו), כי מעשר ראשון מותר לזרים וגם אם יש חשש שמא עשו הבעלים את הפירות מעשר על מקום אחר, אינו צריך למכרם ללויים דוקא כי גם לזרים מותר לאכול מעשר ראשון, אך תרומה ותרומת מעשר מותרות רק לכהנים.
הראשונים מקשים כאן שתי קושיות:
א) הרי״ף פוסק כחכמים בברייתא ומסביר שדעתם אינה עומדת בניגוד לחכמים של המשנה הואיל ועוסקים בעניין שונה לחלוטין – בקנקנים, עליהם לא דנה המשנה כלל. אך קשה, הלא העקרונות הנלמדים מכל אחת מהדעות סותרים זה את זה. בברייתא, לדעת חכמים חוששים להפסד המועט של הקנקנים כפי שמובא בגמרא בפירוש; אך במשנה, לדעת חכמים בכדי חסרונם אין מוכרין את הפירות, הרי שמוכח שאין חוששים להפסד מועט. אתמהה! (נמוקי יוסף על הרי״ף)
ב) הרי״ף ורבינו פסקו כדעת חכמים במשנה שבכדי חסרונן אין מוכרין את הפירות. והרי בברייתא לפי מסקנת הגמרא: ״קתני מיהת: פירות והרקיבו, מאי לאו אפילו יתר מכדי חסרונן (ואיכא למאן דאמר לא יגע, ואת אמרת דברי הכל מוכרן – רש״י)? לא, בכדי חסרונן״. כלומר, המדובר בפירות הוא בכדי חסרונן ועל זה אומרת הברייתא: ״וחכמים אומרים, עושה להם תקנה ומוכרן בבית דין״. כיון שפוסק רבינו כחכמים של הברייתא יוצא שבכדי חסרונן כן מוכרים את הפירות!
אשר לקושיה הראשונה, הבדל גדול מצאנו בין ההפסד המועט של הברייתא שחוששים לו לבין ההפסד המועט של המשנה שלו אין חוששין. בברייתא אכן מדובר בהפסד מועט של הכלים, אך זהו הפסד לא טבעי אלא קלקול יתר וחריג שאינו צפוי, ולהפסד כזה חוששים. אך במשנה כשנחסרים הפירות כדי חסרונם, זהו הפסד טבעי הרגיל בכל הפירות והוא צפוי, והמפקיד ודאי לקח את ההפסד הצפוי הזה בחשבון; לפיכך – אין חוששים לו. נמצא שאין סתירה בין השניים (וכן תירץ הראב״ד, הובא בשיטה מקובצת על סוגייתנו).
את הקושייה השניה כבר תירץ המאירי בבא מציעא (שלזינגר עמ׳ 141):
דברים אלו שכתבנו בסוגיא זו יש חולקין בקצתן אלא שפשוטה של סוגיא מוכחת כדברינו. ופירות והרקיבו האמור בבריתא למסקנת הסוגיא אף אנו מפרשים אותה בהרקיבו לגמרי כחברותיה ומשום קלקול כלים, והוא שהזכירו גדולי המחברים בזו קלקול הקנקנים והסלים.
כלומר, לאחר שהעמידה הגמרא את הפירות בכדי חסרונן היא שואלת: ״והא יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש, דיתר מכדי חסרונן נינהו!״, ומתרצת: ״שאני הני כיון דקם – קם״. יוצא שלמסקנת הסוגיה ביין, בשמן ובדבש אין ספק שמדובר ביותר מכדי חסרונן, שהרי הם נתקלקלו לגמרי. כיון שכך, גם בפירות אין עוד צורך להעמיד אותם במקרה שונה מכל השאר – דוקא בכדי חסרונן, אלא מדובר בפירות שהרקיבו לגמרי ומקלקלים את הכלים, בדיוק כמו היין, השמן והדבש. וכן מוכיח לשונו של רבינו שכללם יחד: ״המפקיד אצל חבירו פירות והרקיבו, יין והחמיץ, דבש ונפסד...מוכרן לו בבית דין...הרי הקנקנים והכלים מוסיפים הפסד״.
עוד יש מקשים על הגמרא וקושיה זו תקשה גם על רבינו: למה לא אמרו גם באלה למכרם דוקא לכהנים, ושמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר? תירץ הרמב״ן (מלחמות על הרי״ף רמז של): ״ולמאי דחיישינן משום תרומה – יין והחמיץ מזבין ליה לכהן, שמן והבאיש כיון דלא חזי לאדם פקע קדושה מיניה ושרי לגילדי. והכי איתא בדוכתא, דוק ותשכח״. והשווה הלכות מעשר שני ג,יא: ״במעשר...כיון שנפסל מאוכל אדם פקעה ממנו קדושה״ (אולם ראה הלכות תרומות יא,יג). לפי זה גם לרבינו ניתן להעמיד כי מאחר שכבר ביאר ״וכשהוא מוכרן, ימכור לכהנים בדמי תרומה״, הרי הוא הדין גם ליין שהחמיץ. מעתה שמא בגלל כך השמיט רבינו ״שמן והבאיש״ הואיל ואילו הזכירו היה צריך להסביר שדינו שונה מן היין כיון שאינו ראוי למאכל אדם ואפילו עשאו תרומה כבר פקעה קדושתו.
ברם המאירי (בה״ב הנ״ל) תירץ: ״שכל שהניחן כל כך לא עשאן תרומה, שאין אדם מבזה כל כך אוכלין של קדש להניחן עד שיפסדו לגמרי״. וראה הלכות תרומות ה,כה: ״בשלשה פרקים צריך לבדוק את היין שהניחו להפריש עליו שמא החמיץ״. מעתה כל שלא בא המפקיד לבדוק אינו רשאי להפריש ואין לחוש שמא עשאו תרומה.