כל המוכר פקדון ע״פ ב״ד ה״ז מוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו מפני החשד, והדמים יהיו מונחים אצלו ויש לו להשתמש בהן, לפיכך הרי הוא עליהן שומר שכר אע״פ שעדיין לא נשתמש בהן.
כתב המ״מ דאף שמי שמצא אבדה ומכרה חייב באונסי הדמים כשואל אע״פ שלא נשתמש בהן כיון שיכול להשתמש כמבואר בפ׳ י״ג מהל׳ גזלה ואבדה, כבר תירצו זה שבאבדה כיון שהוא ש״ש ממילא אפי׳ באבדה עצמה אע״פ שאינו יכול להשתמש בה, בדמים שהוא יכול להשתמש אנו מעלין אותו מדרגה אחת וחייב באונסין עכ״ד, והנה התוס׳ בב״מ דף כ״ט ד״ה והוי שואל כתבו דכיון דבשביל היתר תשמיש לבד לא הוי אלא ש״ש א״כ בשביל זה שיש לו עוד פרוטה דרב יוסף משום שמירת אבדה אין סברא שיהא לו דין שואל, דאטו אם מוסיפין שכר לשומר יהיה לו דין שואל, והוכיחו מכאן דקיי״ל כרבה דשומר אבדה כש״ח וסברת התוס׳ ברורה, וא״כ צריך ישוב שיטת הרמב״ם דפסק דשומר אבדה כש״ש, ומוכח לפי״ז ממתני׳ שם דע״י היתר תשמיש נעשה שואל ואמאי כאן לא הוי אלא ש״ש ע״י היתר תשמיש.
אכן בפי״ג מהל׳ גזלה ואבדה בארתי דלא שייך לחייבו כשואל אלא אם רוצה לקנות המעות בדין שאלה, ולכן איכא נ״מ דגבי מעות אבדה יש מציאות שיהי׳ לו נ״מ במה שיקנה המעות בדין שאלה. והיינו אם יבוא האובד ויהיה ספק להמוצא אם צריך ליתן לו המעות כגון שאחד נותן מדת ארכו ואחד מדת רחבו וכה״ג כדאיתא בדף כ״ח ויהיה צריך לילך לב״ד, או שיהי׳ צריך לברר שאינו רמאי, ואז אפי׳ אם האובד יאמר להמוצא שמעכשיו לא ישתמש בהמעות אינו מחוייב לשמוע לו, כיון דעכ״פ דין קנה המעות להשתמש בהם עד זמן החזרה, אבל במפקיד מעות או במוכר פקדון כיון דתיכף כשיבואו הבעלים צריך להחזיר המעות וקודם שיבואו יכול להשתמש גם בלא קנין שאלה, א״כ למה יתרצה הנפקד לקנות המעות בדין שאלה ולהתחייב באונסין לכן אינו אלא ש״ש, ושם הארכתי בזה ויישבתי קושיית התוס׳ במה דהוי שואל, והוכיחו דבאמת הוי לוה, והרמב״ם פסק שם שהמעות הן בשאלה ע״ש.

הפקדון והאבדה לא ניתנו ליתבע אלא במקומם כיצד הפקיד אצלו בירושלים אינו יכול לתבעו בנוב ואם החזיר לו בנוב מקבלו ממנו, הפקיד אצלו בישוב והביא פקדונו במדבר אינו מקבלו ממנו אלא יאמר לו הרי הוא באחריותך עד שתחזירו לי בישוב כדרך שהפקדתי אצלך בישוב.
כתב המ״מ וז״ל ונ״ל שאם הפקיד אצלו לזמן ידוע שאינו יכול להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן שיכול לומר לו קבלת עליך שמירת הזמן הקצוב, והנה ד׳ המ״מ צריכים באור דאפי׳ קבל הפקדון לזמן ידוע במה נתחייב, ופועל יכול לחזור בו אפי׳ בחצי היום, וראיתי בחו״מ סי׳ רצ״ג סעיף א׳ שהמחבר מביא דין זה להלכה, וכתב ע״ז הגר״א בס״ק ג׳ וז״ל, ואם הפקידו כו׳ כן פי׳ הראב״ד מ״ש בפ״ק דקדושין י״ג א׳ סברה אי שדינא כו׳ בהפקיד לזמן ידוע וערשב״א שחולק עליו וכ׳ מי עדיף מפועל שחוזר בחצי היום עכ״ל, ואבאר הדברים, דשם מיירי בדין שתיקה לאחר מתן מעות, ומחלק בגמ׳ בין נתן לה שלא בתורת פקדון ובין נתן לה בפקדון, דאם נתן שלא בתורת פקדון אי איתא דלא ניחא לה בקדושין לישדינהו, אבל אם נתן בתורת פקדון סברה אי שדינא מיחייבנא בהו, וכתב ע״ז הרשב״א ויש לדקדק לישדינהו ולימא ליה הרי שלך לפניך, ותי׳ הראב״ד דהכא באפקיד לזמן ידוע, וכתב ע״ז הרשב״א דמי עדיף מפועל שחוזר בחצי היום, והביא שהרמב״ן כתב דבפקדון לא נפטר עד דמחזיר ליה מיד ליד, אלא דאם אמר לו שיקבל הפקדון והוא אינו רוצה יכול לומר הרי שלך לפניך ולזרוק לפניו, ומה דלא הוי קדושין משום זה הוא משום שאינה מחוייבת לומר כן דבלא זה הא יכולה לומר לא בעינא בקדושין, וע״כ שאינה צריכה לומר שום דבר, ואנן דיינינן להוכחה רק מזה שמחזקת המעות ואינה זורקת, וכתב הרשב״א גם בדינו של רבינו אני מסתפק במה שאמר דבפקדון חייבת עד דמהדרא ליה מיד ליד, דכיון דשדיא קמיה תוך ד׳ אמות אמאי לא מיפטרא, והרשב״א לא סיים לתרץ ד׳ הגמ׳ דאמר אי שדינא מיחייבא בהו לשיטתו דיכולה לזרוק תוך ד׳ אמות, וצ״ל דבזה מסכים להרמב״ן שצריכה עכ״פ לומר הרי שלך לפניך דבלא זה אפשר דלא הוי סילוק שמירה ומה שהיא זורקת הוא באחריותה, ובזה שפיר כתב הרמב״ן שאינה מחוייבת לומר כן.
ולפי המבואר קשה ביותר ד׳ המ״מ שבכל מקום מביא ד׳ הרמב״ן והרשב״א וכאן לא הביא דבריהם ועוד אם הוא סומך על ד׳ הראב״ד למה כתב ונ״ל ולא הביא דבריו, ונראה דזה ודאי דאין כונת המ״מ דאם הפקיד לזמן אינו יכול לחזור תוך הזמן דא״כ אין לזה שייכות לדין זה דאם החזיר לו שלא במקום שהפקיד אצלו מקבלו ממנו, וע״כ דכונתו דרק באופן זה מהני הא דהפקיד אצלו לזמן שאינו צריך לקבל ממנו במקום אחר וממילא אינו חולק על הרמב״ן והרשב״א ואין מקור דבריו מד׳ הראב״ד אלא מדעת עצמו כתב כן וזהו שכתב ונ״ל, אבל בטעמא דמילתא במה דמחלק בהפקידו לזמן בין החזירו במקום שהפקידו להחזירו במקום אחר, נראה דהנה דעת התוס׳ בב״מ דף מ״ח דמה דפועל יכול לחזור בו זה דוקא בשכירות יום ולא בקבלנות, ולפי״ז נוכל לבאר ד׳ המ״מ במה שכתב שיכול לומר לו קבלת עליך שמירת הזמן הקצוב דאין הכונה לשמור הזמן הקצוב דזהו שכירות יום ויכול לחזור בו אלא דכונתו שקבל עליו שמירת הזמן הקצוב, והיינו שיהי׳ הפקדון משומר עד סוף הזמן הקצוב וזהו קבלנות שקבל עליו שעד זמן זה יהיה הפקדון בשלימותו, ומה דסוברים הרמב״ן והרשב״א דבהפקידו לזמן יכול להחזירו תוך הזמן הטעם דכיון דעל עצם פעולת השמירה יכול לחזור ורק דזה הוי כקבלנות שיהיה משומר עד זמן זה, בזה מהני כשמחזירו להמפקיד דאין לך שומר יותר טוב מהבעלים ולא גרע משומר שמסר לשומר דבלאו דינא דאת מהימנת או אין רצוני הוי שמירה טובה, ואף שהמפקיד טוען אין רצוני לשמור ואתה קבלת עליך שיהי׳ משומר לא מהני טענתו, כיון דודאי שאם יהי׳ הפקדון אצלו יהיה משומר, ונ״מ בזה שהפקידו לזמן אם ירצה להחזירו להמפקיד בזמן שאינו יכול לשמור הפקדון כגון שהוא חולה או בורח מחמת נפשות דאז אינו יכול להחזירו תוך הזמן.
ובזה נוכל לבאר טעמו של המ״מ דזה שיכול להחזירו תוך הזמן משום דכשיהי׳ אצל הבעלים הרי הוא משומר זהו דוקא אם מחזירו במקום שקבל ממנו, אבל כשמחזירו במקום אחר והמפקיד צריך להוליכו למקומו ודרכים הם בחזקת סכנה, ולכן אינו מחוייב המפקיד לקבלו במקום אחר להוליכו למקומו כיון שקבל עליו הנפקד שיהי׳ הפקדון משומר עד הזמן.
ונראה דלפי״ז יש לבאר גם ד׳ הראב״ד שכתב דהגמ׳ בקדושין מיירי בהפקיד לזמן דקשה הא פועל יכול לחזור בו וכמו שהקשה הרשב״א, ובזה לא נוכל לומר כמש״כ על ד׳ המ״מ דהא מחזירה במקום שנטלה, ונראה דיש לומר דבזה ג״כ איכא נ״מ בין הפקיד סתם להפקיד לזמן, דבהפקיד סתם יכול גם לזרוק הפקדון לפניו כיון דכל שעה יכול לבטל התחייבות שמירת הפקדון, ואינו סובר דצריך הוא לומר הרי שלך לפניך, אבל בהפקיד לזמן כיון דזה שיהי׳ הפקדון משומר עד הזמן מזה אינו יכול לחזור ורק דאמרינן דכשמחזיר לבעלים כבר הוי משומר, לכן סובר הראב״ד דבזה צריך להחזיר מיד ליד, אבל אם יזרוק ויתפזרו המעות אינו מחוייב המפקיד לקבצם מעל הקרקע, ונמצא דבמה שחולקים הרמב״ן והרשב״א אם יכול לזרוק לפניו ואם מחוייב להחזיר מיד ליד בזה מחלק הראב״ד דהיכי שקבל לזמן מחוייב למסרם חזרה מיד ליד כדרך שמירה, אבל אם קבלם סתם כיון שיכול כל שעה לבטל חיוב הפקדון יכול אפי׳ לזרוק לפניו ולכן העמיד כשהפקיד לזמן.